הבלוג של אורי הייטנר

בשנת 2000 הייתי שותף, בתפקידי כדובר המועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן, לארגון הפגנה גדולה בירושלים נגד מדיניות ממשלת ברק ונגד חלוקת ירושלים. ההפגנה אורגנה בשיתוף פעולה של גורמים שונים, תחת הכותרת "ירושלים, אני נשבע!". היוזמים, המארגנים והדוברים המרכזיים היו ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט ונתן שרנסקי. ה"אס" של ההפגנה, היה נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי, שנאם בה. הייתה זו הפעם הראשונה שלנדוי חשף בפומבי את השקפת עולמו הפוליטית, והיא הייתה רחוקה מאוד מעמדות מה שקרוי ה"שמאל". לנדוי גם ביקר בעקביות את האקטיביזם השיפוטי והפוליטיזציה של בית המשפט העליון. והנה, דווקא לנדוי, בהיותו המשנה לנשיא בית המשפט העליון, עמד בראש הרכב של חמישה שופטים שפסקו שיש לעקור את היישוב אלון מורה ממקומו בתל רוג'ייב, כיוון שהוא הוקם על אדמה פלשתינאית פרטית. ראש הממשלה בגין אמר על ההחלטה: "יש שופטים בירושלים", וביצע אותה בנחישות, ללא התחכמות, על אף הכאב.

משמעות הפסיקה של לנדוי, היא הכרה בכך שמדיניות ההתיישבות היא סוגיה מדינית, בסמכותה של הממשלה הנבחרת, ואין היא עניין משפטי המצדיק התערבות של בית המשפט. אולם התיישבות על קרקע פרטית, הינה פגיעה בזכויות הפרט, ותפקידו של בית המשפט להגן עליו.

האמת של לנדוי תקפה עד היום. אם בית המשפט פסק ששכונת האולפנה נבנתה על אדמה פרטית ויש להשיב אותה לבעליה, יש לבצע את ההחלטה, עם כל הצער והעוול שנגרם למתיישבים, שעלו למקום בתום לב. על המדינה לדאוג להם למקום חלופי על אדמת מדינה, ולבצע את החלטת בית המשפט, ללא התחכמות.

                                                                                                                               * "חדשות בן עזר"