הבלוג של אורי הייטנר

יצאנו היום, 23 חברים, למסע לפולין – מסע בעקבות אלף שנות חיים יהודיים ובעיקר, בעקבות סופה הטרגי של יהדות פולין - השואה.

המכנה המשותף של הקבוצה הוא מפעל "אופטיקה שמיר" – ברוב הקבוצה, אחד מבני הזוג עובד באופטיקה, ובהם גם אשתי, יעל, ואלינו הצטרפו חברים נוספים, בשיטת חבר מביא חבר, כמו חברינו מאורטל שלומית ורונן.

הרוח החיה והדמות המרכזית בקבוצה הוא שלום בלאייר מקצרין, לשעבר מנכ"ל יקבי רמת הגולן, שאשתו רוני עובדת באופטיקה. שלום עלה מפולין בגיל עשר, הפולנית היא שפת אמו, והיום הוא חוקר את תולדות יהדות פולין. הוא כעת בעיצומה של כתיבת התזה שלו, ובתום המסע יישאר ל-9 ימים נוספים של ראיונות במסגרת מחקרו. לקראת המסע, נפגשנו פעמיים במועדון קיבוץ שמיר, להרצאות מרתקות של שלום, מלוות במצגות מושקעות – האחת על תולדות פולין והשניה על תולדות יהדות פולין. מפגש שלישי היה ביקור במוזיאון לוחמי הגטאות ומפגש עדות עם ניצולת השואה, חווקה פולמן רבן, חברת קיבוץ לוחמי הגטאות ובנעוריה חברה במחתרת בגטו ורשה.

יצאנו מהקיץ הישראלי לפנות בוקר ונחתנו לחורף הפולני. משדה התעופה נסענו ק"מ ספורים לביקור במעבדה של "אופטיקה שמיר" בפולין – SHAMIR POLSKA (ואני לתומי חשבתי ש- SHAMIR POLSKA הוא אפרים שמיר...).

ומשם – התחלנו את המסע, את יום ורשה.

התחנה הראשונה הייתה הפאבייק, בית הסוהר המרכזי בתוככי גטו ורשה, שבו נחקרו ועונו באכזריות עד מוות אסירים פוליטיים פולניים, מבריחים ויהודים רבים. מרבית המבנה נהרס ובמרתפי העינויים נבנה מוזיאון, המתאר את תולדות המקום עוד מתקופת הכיבוש הרוסי בימי הצאר ומנציח את אסירי המרד הפולני של 1863, שהוצאו להורג. כמובן שעיקר המוזיאון עוסק בתקופת הכיבוש הגרמני, אולם הדגש אינו על השואה היהודית, אלא על הסבל הפולני, ששואת היהודים מוצגת חלק ממנו. יש בתערוכה המרכזית פינה יהודית, ובה תמונות של התעללות ביהודים בגטו, מכנסיים / תחתוני בוקסר שנתפרו מטלית שחוללה ומיצג גדול ומרשים הנקרא "אל מלא רחמים". עוד בטרם נבנה המוזיאון (הוא נבנה עוד בתקופת השלטון הקומוניסטי), עץ גדול בחצר הכלא שימש כמונומנט הנצחה: ננעצו על גזעו מודעות אבל עם שמות אסירים שנרצחו. העץ שוחזר והוא מכוסה כולו במודעות כאלו. במוזיאון עצמו נמצא חדר תצוגה של העץ, עם צילומים שלו לאורך השנים; של העץ המקורי והמשוחזר, לצד ערימת גזרי עץ וענפים שקוששו מן העץ המקורי.

משם הלכנו לאורך גבול הגטו, היכן שהייתה בעבר חומת הגטו. אין כמעט זכר לגטו עצמו – היום אלו שכונות תוססות חיים ומודרניות בעיר ורשה. במספר מקומות יש אזכורים על המדרכה, המציינים את העובדה שכאן הייתה חומת הגטו, כמו ברחוב חלודנה, שהיה רחוב ארי, שהפריד בין שני חלקי הגטו – "הגטו הקטן" ו"הגטו הגדול".

חלקים רבים מן העיר ובהם מרבית אזור הגטו נמצאים בעיצומן של חפירות, לסלילת מטרו – במרוץ נגד הזמן, כדי להשלים את הבניה עד טורניר אליפות אירופה בכדורגל בקיץ. רחובות רבים חסומים, והיה עלינו ללכת ארוכות בדרכים עוקפות כדי להגיע לבית הכנסת נוז'יק.

בית הכנסת הוקם ב-1899 והיה אחד מבתי הכנסת הגדולים ביותר בוורשה – יש בו מקום למאות מתפללים. בימיו הגדולים, טרם השואה, הוא נודע כבית כנסת מוסיקאלי, שמשך מתפללים חובבי נגינה מכל רחבי פולין. ב-1983, בשלהי השלטון הקומוניסטי, בית הכנסת שופץ ושוקם במימון הג'וינט. היום הוא משמש כבית הכנסת המרכזי ולצדו מרכז הקהילה היהודית, מקווה ומסעדה כשרה. אולם האמת היא שאין היום קהילה יהודית בוורשה ובית הכנסת משמש בעיקר לתפילת משלחות מישראל. מצאנו שם סידור של משלחת "עדים במדים" של קצינים, חניכי קורס מ"פים וקורס מג"דים, שהתפללו במקום בשבת שעברה. 400 בתי כנסת היו בפולין לפני השואה וכמעט כולם חרבו. את בית הכנסת נוז'יק הפכו הנאצים לאורוות סוסים.

לאחר מנוחה במלון, פתחנו את חלקו השני של היום באומשלאגפלאץ. זוהי כיכר בצפון הגטו, שממנה נשלחו למעלה מ- 300,000 יהודי הגטו ב"אקציות" - משלוחים, ברכבות משא, אל מחנה ההשמדה טרבלינקה, בשנים 1942-1943. במקום הוקם קיר ובו כתובות בפולנית וביידיש המציינות את המקום ואת מה שארע בו ושורות שורות של שמות פרטיים של יהודים. לאחר הפלת השלטון הקומוניסטי, נוספו על הקיר גם כתובות בעברית. ליד האומשלאגפלאץ בלט בעיניי, יותר מבכל מקום אחר, הדיסוננס בין הנצחת העבר המזוויע של השואה, בתוך מציאות של עיר מודרנית שוקקת חיים.

מאומשלאגפלאץ יוצאת "דרך הגבורה" המנציחה את מרד גטו ורשה. לאורך הרחוב מוצבות מצבות אבן המנציחות בפולנית, ביידיש ובעברית את מפקדי המרד. במרכז הדרך, התל שמעל חורבות מילא 18 – הבונקר הראשי של אי"ל, הארגון היהודי הלוחם במרד; המקום בו נפלו למעלה ממאה לוחמים ברגעים האחרונים של דיכוי המרד בן שלושת השבועות, ובראשם מרדכי אנילביץ', מפקד המרד. חלק מן הלוחמים התאבדו כשאפסה כל תקווה ואחרים הורעלו מפצצות גז שהוטלו לתוך הבונקר. בעוד כל האזור מסביב שוקם, נבנו עליו בתים ושוכנו בו אנשים - על חורבות מילא 18 הוקמה אנדרטה לזכר אנילביץ' וחבריו. על האנדרטה תיאור המרד וסופו בשלוש השפות.

במקום ערכנו טקס קצר לזכר מורדי גטו ורשה. הדלקנו נרות נשמה, קראנו "יזכור" ו"הוראת יום" מרגשת מאוד, שכתב המשורר והפרטיזן אבא קובנר, מפקד המחתרת בגטו וילנה, לביקור הראשון של משלחת "השומר הצעיר" לפולין, לפני 25 שנים (1987). את הטקסט של אבא קובנר קראה הדר, חברת הקבוצה, שהשתתפה במשלחת השמו"צ כנערה.

רחוב הגבורה מסתיים באנדרטת המרד שיצר נתן רפפורט. האנדרטה הוקמה ב-1948 בלב הגטו, ברחוב זמנהוף. חזית האנדרטה, שהעתק מדויק שלה נמצא גם במוזיאון "יד ושם" בירושלים, מתארת את גבורת המורדים והעורף חצוב באבן ומוקדש לקורבנות. יש המבקרים היום את האנדרטה, כאילו היא יוצרת הפרדה בין השואה והגבורה. איני מסכים עם הביקורת – בעיניי, הקונספט של האנדרטה דווקא מחבר בין הטבח והמרד, כשני פנים של  השואה, שאינם ניתנים להפרדה. ברחבת האנדרטה מתקיימת מידי שנה עצרת ממלכתית לציון יום המרד. היום הרחבה סגורה והאנדרטה בשיפוצים, אך אנו הסתננו פנימה דרך פִּישְׁפָּשׁ. לצד הרחבה, נבנה (בשלבי בניה מתקדמים) מבנה גדול שישמש מוזיאון פולני לאומי לתולדות אלף שנות הקהילה היהודית בפולין.

סיימנו את היום בארוחת ערב במסעדה יהודית – אוכל יהודי פולני אוטנטי (לי היה טעים מאוד, אך היו גם תגובות הפוכות).

מטעם החברה עמה אנו מטיילים הוצמדה לנו מדריכה דוברת עברית, שרה. שרה, בחורה צעירה, נחמדה ויפה, בת לאבא יהודי ואמא פולניה. שורשיה היהודיים הוסתרו ממנה לחלוטין, ורק אחרי מות סבתה, בהיותה בת 13, כאשר ניקתה ופינתה את בית הסבתא, גילתה מזוזה, חנוכיה וכד' וכך התוודעה לשורשיה והחל תהליך התקרבותה ליהדות. היא התגיירה ולפני שש שנים עלתה לארץ. היא חיה בת"א, משפחתה חיה בקרקוב, וכמדריכה היא חולקת את זמנה בין ישראל לפולין. כאמור, היא נחמדה מאוד, אך מדריכה... פחות מבינונית. את החסר ממלא שלום בלאייר, שלמעשה, הוא המדריך הראשי של המסע. שלום מכיר היטב את פולין, בקיא בתולדות יהדות פולין והוא מדריך מצוין.  

****

איני מסוגל להתנתק מן האקטואליה. לנוכח אירועי השבוע, מחשבה שניכרה במוחי לאורך היום: 9.5 - יום הנכבה הגרמנית. על כל העולם לעצור את נשימתו ולגלות אמפתיה לאסונם של הגרמנים, שלא הצליחו להשלים את מלאכתם.