הבלוג של אורי הייטנר

היום הוא יום ירושלים ואני – בירושלים דפולין, כפי שכונתה לובלין שלפני השואה. קצת סוריאליסטי, ובעיקר מעורר מחשבות.

חשוב מאוד להכיר את תולדות יהודי פולין, לדעת ולהבין שיהדות פולין אינה רק השואה אלא ציוויליזציה יהודית בת אלף שנים שקדמה לשואה. חשוב להכיר מרכזים פעילים כלובלין, שהייתה גם מרכז תורני גדול, וגם מרכז פוליטי ציוני חשוב וגם מרכז יהודי כלכלי משמעותי. והכל חרב בשואה.

וכה מעט אחרי השואה, זכינו שאיננו מסתפקים בירושלים דפולין ובירושלים דליטא, אלא אנו עצמאיים בארץ ישראל, במדינה ריבונית שירושלים השלמה היא בירתה.

אולם אי אפשר להתעלם מהמשמעות של תרבות התחליפים – הסתפקות בתפילה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" ובפועל בחירה חוזרת ונשנית במשך כמעט אלפים שנה בגולה. הביקור אתמול בישיבת חכמי לובלין באמת מרשים, אולם אי אפשר להתעלם מכך שחכמי לובלין, גם חכמי לובלין, התנגדו לציונות, נלחמו בציונות, דבקו בגולה, דבקו בשטות של "שלוש השבועות" שכביכול הושבע עם ישראל – "לא לעלות בחומה", "לא למרוד בגויים", "לא לדחוק את הקץ"; מדרש איזוטרי על שיר השירים שקיבל מעמד מיתי כהלכה, כביכול, כדי לתרץ את הדבקות בגולה. אילו הציונות קדמה במאה שנה וסחפה את העם היהודי כולו, השואה הייתה נמנעת.

וכמובן שהביקורת אינה רק כלפי החרדים, אלא גם כלפי היהודים המתבוללים וגם כלפי תנועת ההשכלה, עם כל תרומתה העצומה לתרבות היהודית. ההשכלה חתרה לאמנציפציה ואלמלא עמי אירופה דחו את היהודים, ספק אם הציונות הייתה באה לעולם.

ואי אפשר להתעלם מכך שגם היום רוב העם היהודי עדיין דבק בגולה. ושמאות אלפי ישראלים ירדו מן הארץ ויש לגיטימציה ציבורית לירידה מן הארץ. אתמול היה לי ויכוח עם רונן, שסידר לילדיו דרכון גרמני. בעיניי, זאת כפירה בעיקר. רונן טוען שאין בכך כל משמעות, זולת עזרה לילדיו למצוא עבודה בטיול שאחרי הצבא. איני מקבל זאת. אני משער שיש לי זכאות לדרכון רומני, אך אין מצב שאנפק דרכון כזה לילדיי. אני מקווה שעם החינוך שהם מקבלים בבית הם לא ירצו, אך אם כן – הם יתקלו בסירוב מוחלט.

ואי אפשר להתעלם מתופעת הפוסט-ציונות והאנטי ציונות. קשה להאמין איך תופעה חולנית כזאת מתרחשת במדינת ישראל.

דומני שאנו נושאים בדנ"א שלנו חולי מובנה, שגם מאה שנות ציונות ו-64 שנות ריבונות טרם רפאו אותנו ממנו. הנה, בבני ברק קיימת היום ישיבת חכמי לובלין. אין היא מפעל לאומי ארצישראלי, אלא העברת הגלות ב"העתק הדבק" לא"י.

אנו מרבה להעלות על נס את התחיה הציונות המשמעותית הקיימת בקרב הדור הצעיר; התופעה אותה אני מכנה דור ה-Z. אני גם מאמין שזאת התופעה המשמעותית היותר והמנצחת. ואף על פי כן, במיוחד לנוכח החוויות שאני חווה כאן השבוע, קשה לי לקבל את החולי הלאומי, של מאיסה בארץ חמדה.

****

הבוקר, בין ארוחת הבוקר ליציאה לטיול, ישבנו בחצר המלון. דגן הביע צער על הפסדה של באיירן מינכן בגמר גביע אירופה לאלופות. אמרתי לו שאני לא חובב כדורגל, אבל אני תמיד שמח כשהגרמנים מפסידים ואמרתי שבעבורי הגרמנים הם הנאצים וכך זה יהיה לדורות. וכך התפתח רב שיח מעניין מאוד על מהות יחסינו עם גרמניה ועם העם הגרמני. אני אמרתי שאני מבחין בין המישור הלאומי והאישי. במישור הלאומי אני חסיד של היחסים בין ישראל לגרמניה, הן בשל עוצמתה וחשיבותה הרבה של גרמניה והן כיוון שגרמניה היא הידידה הגדולה ביותר של ישראל אחרי ארה"ב. אני רואה חשיבות בקשרים חינוכיים, תרבותיים ואקדמיים כדי להנכיח את תודעת השואה בגרמניה, כבסיס ליחסים המיוחדים בין המדינות. אולם במישור האישי, הפרטי, אני מתעב את גרמניה ואת הגרמנים. בטיול של אורטל לפראג לפני פחות מחודשיים, ערכנו ביקור בן שעות אחדים בדרזדן שבגרמניה. לא נהניתי כתייר בטיול, אלא כל הזמן הייתי בתודעה שאני בארצם של הרוצחים, בין בני עם הרוצחים, בין אנשים שהוריהם היו במקרה הטוב בוורמכט ובמקרה הרע הם היו פושעים נאציים. לא שלא יכולתי ליהנות, אלא לא רציתי, בחרתי לחוש את התחושה הזאת, בחירה מודעת ומלאה.

יגאל, הוותיק שבחבורה, סיפר על הדיון הציבורי הער בשמיר לפני כארבעה עשורים, על קבלת מתנדבים מגרמניה.

במהלך השיחה, יעל קראה מכתב שכתב דודה, עמוס שליין, לוחם הבריגדה במלחמת העולם השניה שנשאר למפעל "הבריחה", ושלח מגרמניה למשפחתו בנהלל, זמן קצר אחרי שוך הקרבות. בין השאר, ביטא עמוס את שביעות הרצון מהביצועים של חיל התעופה הבריטי, שבאו לידי ביטוי בבתים הגרמניים ההרוסים ואמר שאולי מוטב היה שהמלחמה תמשך עוד מספר שבועות, כיוון שעדיין יש בתים העומדים על תלם.

המכתב ריגש מאוד את כולנו ולאחר שיעל קראה אותו עלינו לאוטובוס ליום הרביעי של הטיול. 

ויוטק, המדריך אותנו בימים אלה, הוא מדריך טוב, אדם נחמד וכלובלינאי הוא מכיר היטב את העיר וההיסטוריה שלה. אולם הוא חסר מאוד את הרקע היהודי, החשוב כל כך. בוודאי אין לו הידע ברמה המספקת אותי. למשל, כשעברנו ליד שלט המתאר שכאן פעל ועד ארבע הארצות, הוא לא אמר דבר, ואני הסברתי מהו ועד ארבע הארצות. היה זה הסבר ברמה של ידע כללי, לא ברמה של מדריך הקורא ומתכונן, ולא היה לי טוב בכך. בסך הכל, ההדרכה היא ההחמצה הגדולה של המסע הזה.

התחלנו את הבוקר בלובלין. סובבנו בעיר העתיקה, צפינו על ארמון המלוכה וטיילנו בגטו לובלין. 55,000 יהודים היו בלובלין לפני השואה, מחצית תושבי העיר. הגטו קם ברובע היהודי, ששטחו צומצם והוא הוקף בגדרות. עצרנו במקומות שונים בגטו, כמו מרכז ה- TSKZ

- הארגון היהודי הראשון שקם בפולין לקראת סיום המלחמה עם שחרורה של לובלין והפיכתה לבירתה הזמנית של פולין שרובה הייתה עדין כבושה. הארגון היה בעל אוריינטציה קומוניסטית, הוא עסק בארגון החיים היהודיים וברווחת הפליטים ופעל עד 1964. ליד אתר זה, כמו ליד אתרים רבים, מופיע שילוט המתאר את ההיסטוריה של המקום. באתרים הקשורים לעבר היהודי, מסומן השלט במגן דוד בצבע כחול. על חלק מן האתרים גם שילוט ישן, בין השאר בשפה היידיש.

כן עברנו ליד בית יתומים יהודי, שפעל בין השנים 1882-1942 וכל ילדיו נספו בשואה.

ליד מוזיאון המשמש היום כמרכז תרבות ואמנות, ובעבר שימש כארמון, תיאר ויוטק שהנאצים הפכו אותו לכלא של הגסטאפו, שם עונו ונחקרו האסירים בטרם נשלחו למיידנק. לפני שחרור העיר, מיהרו הנאצים לרצוח את כל האסירים. לאחר מכן שימש האתר לבית כלא לאסירים פוליטיים בתקופת המשטר הקומוניסטי. לצד המבנה בנויה אנדרטה לזכר הרוגי השלטון הקומוניסטי בשנים 1944-1955.

ויוטק סיפר על תמונה שנגנבה לפני שנים אחדות מתערוכת ציורים של ברונו שולץ ונמצאה ב"יד ושם" (איני זוכר האם התערוכה הייתה בלובלין או באוקראינה). דבריו עוררו סערה בקבוצה. חלק מן החברים טענו שאינם מאמינים כלל לסיפור ואחרים טענו שאם אכן נעלמה התמונה והגיעה ל"יד בשם", מבחינת "יד ושם" הרכישה הייתה לבטח בתום לב. והיו שאמרו שבמאזן בינינו לבין האוקראינים – גם אם הדבר נעשה, חומרתו בטלה בשישים. גם אני מתקשה להאמין לסיפור, לבטח כפי שהוא סופר. מעניין יהיה לברר את הנושא לאחר שובנו לישראל.

המשכנו בסיור רכוב ברחבי העיר. בזמן הכיבוש, הרחוב הראשי פונה בתושביו והפך לרחוב גרמני לכל דבר. ויוטק סיפר שהוריו גרו ברחוב הזה, וקיבלו התראה של יום לעזוב את ביתם ולהשאיר את הריהוט, ולעבור לבתים של יהודים שגורשו.

בתום הסיור בלובלין יצאנו לדרך ארוכה לעבר קרקוב, שנמשכה עד שעת ערב מאוחרת. נסענו באזור גליציה – האזור בפולין שהיה שייך בעבר לקיסרות האוסטרו-הונגרית. גליציה עשירה בעבר יהודי, בעיירות הרבות הפזורות לאורכה ולרוחבה.

הנופים מקסימים. הפעם נסענו בעיקר בכבישים צדדיים, קטנים, בין יערות ושטחים חקלאיים רחבי ידיים. האזור בו נסענו היום מאופיין בגידולי שדה, להבדיל מהמטעים, בעיקר מטעי התפוחים, באזורים בהם נסענו אתמול.

היום הוא יום ראשון, ובכל מקום שבו ביקרנו חשנו את "אווירת השבת". פולין היא ארץ קתולית, דתית מאוד. אנשים רבים מאוד, לבושים במיטב מחלצותיהם, הלכו לכנסיות ולהניח פרחים בבתי הקברות. החנויות סגורות מלבד בתי קפה ומסעדות. אגב, על רבות מהכנסיות, מופיעות תמונות גדולות של האפיפיור הקודם, הפולני – יוחנן פאולוס השני, שהוא הגיבור הלאומי הפולני בה"א הידיעה.

תחנתנו הראשונה בדרך הייתה העיירה קרשניק. עד 1939 40% מתושבי העיירה היו יהודים. עצרנו לצד שני בתי כנסת סמוכים זה לזה, שנוסדו במאה ה-18. הם שימשו כמחסנים חקלאיים בתקופה הקומוניסטים, ומאז 2009 הם בתהליך שיקום ושחזור.

התחנה הבאה הייתה בעיירה סנדומייז' – עיירת תיירות יפה על גדת הויסלה. בכיכר פעל שוק איכרים של יום א', מופעי רחוב וכד'. היה לנו שם זמן חופשי ואנשים התיישבו לאכול בבתי קפה ומסעדות. יעל ואני ביכרנו קניית מוצרים בשוק האיכרים ואכילתם, וכך נותר לנו זמן לקנות מזכרות לילדים ולטייל ברחוב היהודי, כלומר ברחוב שהיה הרחוב היהודי. המבנה המרכזי ברחוב הוא בית הכנסת, שהוקם במאה ה-14 ושימש גם כמרכז הקהילה היהודית במקום. היום המקום משמש כארכיון העירוני ועברו היהודי מונצח בשלט. ערכנו תצפית על הויסלה והמשכנו בדרכנו.

התחנה הבאה, בדרכנו לקרקוב, הייתה בכפר זליפין. אלא שכדי להגיע אליו היה עלינו לחצות גשר מעל נהר דונייץ, והגשר היה סגור לרגל שיפוצים. ערכנו עיקוף של כ-30 ק"מ למקום שבו חוצים את הנהר במעבורת אך מסתבר שאוטובוסים אינם יכולים לעבור שם. המשכנו עוד 20 ק"מ עד שהגענו לגשר שניתן לחצות בו את הנהר.

הכפר זליפין מיוחד בציורי הקיר על הבתים, מבחוץ ומבפנים. ביקרנו במוזיאון בתוך בית פרטי, של אישה, גב' ציורובה, שכל הקירות והתקרות בו עטורים ציורי פרחים, הווילונות עשויים מגזרי נייר ועוד. לטענתה אין זה רק מוזיאון אלא הבית שלה ושל משפחתה, אך לא נראה לי שהתיאור הזה אמתי. הבית והציורים יפים מאוד. לטענתה, סבתא שלה הייתה הראשונה שעסקה בכך והיום בתה ונכדתה ממשיכות את המסורת. מן הבית שלה ציורי הבתים התפשטו לכמאה מבתי הכפר. מידי שנה, באביב, מתקיימת תחרות על קישוט הבתים. לקראת התחרות, מגרדים את כל הציורים ומציירים מחדש.

קרוב לשם נמצאת העיירה דומברובה טרנובסקה ושם עצרנו ליד בית הכנסת ובית הקברות היהודי. עד השואה חיו במקום 7,000 יהודים.

את רוב שעות היום בילינו בנסיעה ארוכה באוטובוס. בשלב מסוים התחלנו לשיר, ובמהרה המיקרופון נדחף לידי, כסולן ובעיקר כ"שירון" מהלך.

סיימנו את היום במלון בקרקוב.