הבלוג של אורי הייטנר

בכל יום מימי המסע, אחד החברים (ברשימה שנקבעה מראש) משמש כ"חניך תורן", ומטפל בענייני מִנְהלות, עמידה בלו"ז, ספירת העדר וכו'. היום הייתה זאת יעל, ואני סייעתי לה, על תקן "אשת מהנדס".

אחרי חמישה ימים של מעמסה נפשית וסערת נפש, ויום לפני הביקור הטעון באושוויץ, היה לנו היום יום קליל, "תיירותי".

הדרמנו להרי הקרפטים, לכפר התיירותי זאקופנה, על גבול סלובקיה. ככל שהתקרבנו לקרפטים, כך הנוף היה משכר יותר, עוצר נשימה יותר. נהרות, יערות, אגמים, שטחים חקלאיים, מרבדים ירוקים והעיקר - הפסגות המחודדות והמושלגות של שרשרת ההרים. לא הגענו לשם, אלא לגובה 900 מ', כמו אורטל.

בדרך עברנו ליד הכפר רָבָּקָה, שלו היסטוריה מצמררת מתקופת השואה. בכפר הקימו הגרמנים בית הבראה לחיילים פצועים. חיילים שלא יכלו לחזור לשירות קרבי, הוסבו לשירות במחנות ריכוז. לצורך הכשרתם, נלקחו עשרים היהודים שחיו בכפר, לשמש להם אמצעי אימון לעינויים והתעללות. אותם יהודים נרצחו בעינויים קשים וקבורים בכפר.

עצרנו בכפר קטן הנקרא דמבנו. במרכזו - כנסיה יפה מעץ, בת 500 שנים, שעל קירותיה ציורי קיר אוטנטיים מתקופת ההקמה, שנצבעו בצבעים שהופקו במקום מצמחים ועל פי המיתוס המקומי צוירו בידי הכפריים. לא ברור כיצד הצבעים נשמרו זמן כה ארוך והכנסיה מוכרת בידי אונסק"ו כאחד מפלאי תבל. גם בכפר הזה היסטוריה יהודית – חיה בו משפחה יהודית אחת, שנרצחה מיד עם כיבוש הכפר בידי הגרמנים.

תחנה נוספת בה עצרנו היא סכר גדול באגם מלאכותי ענק. סכרים זהים ראיתי ברומניה בביקורי שם לפני שש שנים – כנראה שמדובר באב טיפוס שבוצע בכל רחבי הגוש הקומוניסטי.

מוקד טיולנו היום היה זאקופנה. שהינו שם שעות אחדות (יותר מידי) כזמן חופשי. אכלנו במסעדת דגים מצוינת על גדת הנהר. הסתובבנו בחוצות, במדרחוב ובשוק. אחה"צ שבנו לקראקוב.

סיימנו את היום בארוחה משותפת – סעודת גאלה באחת המסעדות הנחשבות ביותר בעיר, "בוהמיה". במהלך הארוחה, בין המנות, נערך בעבורנו מופע פולקלור – להקה של נגנים (קונטרה-בס, אקורדיון וחליל צד), זמרת, רקדנית ורקדן, בלבוש פולני מסורתי, בשירים וריקודים עממיים. הם הזמינו גם אותנו לרקוד עמהם. כן, גם אני רקדתי עם שתי הרקדניות (התמונות בדרך).

****

בכמה שיחות עם חברים בקבוצה ביטאתי את תסכולי ואכזבתי מרמת ההדרכה, בעיקר בכל הקשור להיסטוריה של יהודי פולין עד השואה. זו, מבחינתי, החמצה גדולה. מסתבר ששותפיי לקבוצה, ברובם, אינם מסכימים אתי. לטענתם, רף הציפיות שלי גבוה מידי, מתאים למשלחת אקדמית. איני מסכים אִתם. בעיניי, לערוך מסע בעקבות יהדות פולין בלי להיחשף למושגי יסוד וללא קבלת רקע בסיסי, זאת תת-הדרכה. אין לי ספק, שאילו היינו חווים הדרכה כזו, הם היו נהנים מאוד מן ההעשרה.

טיעון נוסף היה שדווקא החשיפה, דרך מדריך פולני, לאופן החשיבה הפולני, תרמה תרומה מסוג אחר, כולל החשיפה להיסטוריה ולתרבות הפולניים. יש בזה משהו, אך זה בטל בשישים לעומת ההפסד. אגב, איני סבור שהמדריך חייב להיות ישראלי או אפילו יהודי. הוא יכול להיות פולני הבקיא בתולדות יהדות פולין (כפי שיש מדריכי טיולים בארץ הבקיאים בחיי המיעוטים בישראל ותולדותיהם). החשיפה להיסטוריה הפולנית חשובה, כיוון שכאשר מטיילים בארץ מסוימת יש להכיר אותה, וכיוון שחשיפה להיסטוריה ולתרבות הפולניים משמעותית גם להבנת סיפורם של יהודי פולין. אולם גם מדריך ישראלי או יהודי יכול היה להיטיב בהצגת הצד הזה. לי הפריעה גם העובדה שההדרכה הייתה באנגלית, כיוון שהבנה אמתית והעמקה אמתית אינה יכולה להיעשות בשפה זרה, באותה רמה כמו הדרכה בשפת האם.

עם זאת, כמו כולם נהניתי מווֹיְטֶק המדריך. מדריך מנוסה מאוד, לבבי מאוד, נחמד מאוד. הוא מנהל החברה, שנרתם להדריך אותנו, כשהבין איזו נפילה הייתה שרה, המדריכה המקורית, ומן היום השלישי ואילך היה עמנו יום ולילה, התחבר אלינו והתחבב על כולנו.