לפני למעלה מעשור, הוסב מבנה הסמוך למחנה אושוויץ למנזר קתולי. הדבר עורר סערה ציבורית והמנזר עבר למקום אחר. במהלך הדיון הציבורי נאמר שמדובר ב"חילול הקודש".

כל אימת שאני שומע את המילה "קדוש" בהקשר של אושוויץ, אני מתקומם. אושוויץ הוא מקום קדוש? אושוויץ הוא המקום הטמא ביותר על פני כדור הארץ. המקום בו נעשה הפשע המזוויע ביותר בתולדות המין האנושי. אושוויץ הוא בית הקברות הגדול ביותר של יהודי אירופה. מקום הרוע המוחלט, הרֶשע בהתגלמותו. 1.3 מיליון בני אדם, בהם מיליון יהודים, הושמדו בבית החרושת למוות שהקימו הנאצים במקום.

את היום השביעי והאחרון למסענו בפולין הקדשנו לביקור במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, בפאתי העיר הפולנית אושווינצ'ים.

מחנה אושוויץ הוא אחד מאתרי התיירות הפופולאריים בעולם. בכל שנה מגיעים אליו 1.4 מיליון איש מכל רחבי העולם, מתוכם 1/2 מיליון פולנים וכ-60,000 גרמנים. וגם אם היה צליל של אירוניה בדברים, בכל זאת אני רואה זאת מאוד מאוד בחיוב. יש אמנם משהו מוזר בטרמינל התיירותי בכניסה לאתר, ובכלל בדיבור על המקום הזה כעל אתר תיירות. אולם אין כמו האתר הזה כדי להמחיש את זוועות השואה, ויש חשיבות רבה בהמחשה הזאת ובחשיפת השואה לציבור העולמי, בעיקר לנוכח תעשיית השקר של מכחישי השואה ושל קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, ששניהם שאובים מאותו מניע אנטישמי.

האתר הומה קבוצות רבות, ממקומות שונים בעולם, המודרכים בשפות שונות. קיבלנו מדריך בעברית, תומאש. תומאש, היסטוריון פולני צעיר, דובר עברית רהוטה, מדריך מעולה, בעל ידע רב ואדם רגיש מאוד ונחמד מאוד. שאלתי אותו איך הגיע לעיסוק הזה. הוא השיב שכתלמיד תיכון בקראקוב הוא למד על יהדות פולין ובעיקר יהדות קראקוב לפני השואה ועל השואה והנושא ריתק אותו. מאז הוא התעניין בנושא יותר ויותר, קרא עליו והחליט ללמוד אותו ולעסוק בו. הוא למד באוניברסיטת קראקוב היסטוריה של עם ישראל, למד עברית והשלים אותה באולפן בישראל, והוא עובד כמדריך באושוויץ. תומאש מדריך בפולנית, באנגלית ובעברית. ניכר שאין הוא רק מדקלם ידע שקיבל בקורס, אלא הידע שלו מקיף, הוא יודע להשיב לעומק על שאלות שהוא נשאל והוא יודע היטב להתאים עצמו לקבוצות אותן הוא מדריך. סוף סוף קיבלנו הדרכה מעולה, שכה חסרה לי לאורך המסע.

הביקור התחלק לשניים – חלקו הראשון במחנה אושוויץ 1, וחלקו השני במחנה אושוויץ 2 בירקנאו, שבו נעשה עיקר הרצח ההמוני. באושוויץ 1 עברנו בין הביתנים שבו חיו בתנאים תת-אנושיים האסירים עד שליחתם אל מותם, בבית הכלא והצינוק של המחנה – מסתבר שגם בשאול תחתית, יש עוד לאן לרדת, באכזריות "יצירתית" של עינויים והתעללות. עברנו ליד "קיר המוות" בו הוצאו להורג אסירים רבים וליד עמודי התליה. מבני המחנה משמשים כמוזיאון המתאר את הזוועה. המוצגים המצמררים ביותר הם הערימות: ערימת המשקפים, ערימת הנעלים, ערימת הפרוטזות וכד' והאיומה מכל, ערימת השיער, שנשלח לגרמניה לצרכים תעשייתיים. נעליים ובגדים של תינוקות וילדים קטנים הם העדות הכואבת ביותר לאכזריות הקשה. ליד הגרדום בו הוצא להורג אחרי המלחמה מפקד המחנה רודולף הס, אפרת קראה טקסט שכתב ניצול שואה, מכתב להס בו הוא מספר לו על הניצחון שלנו – קיומה של מדינת ישראל; מכתב שהוא העביר עם נכדתו שקראה אותו באחת המשלחות הראשונות לאושוויץ, של נוער התק"ם, לפני 25 שנים. עמית, בתה של אפרת, קראה אותו בדיוק במקום זה, במשלחת בית הספר שלה לפולין.

החלק השני היה בבירקנאו, תעשיית ההשמדה. ההמחשה של המפעל, המימדים הבלתי נתפסים, היא חוויה נוראית. לעמוד על הרציף בו ירדו הקורבנות, לצד קרון הבהמות הקטן והסגור בו נדחסו עשרות רבות של יהודים בנסיעה הארוכה מהונגריה, במקום בו נערכה הסלקציה – מי למוות מיידי ומי לעבודת פרך בדרך לרצח. ההליכה במסלול מהרציף אל תאי הגזים, השרידים של תאי הגזים עצמם, שפוצצו בידי הנאצים שעות אחדות לפני שחרור המחנה בניסיון להשמיד ראיות, שרידי המשרפות; הביקור הזה הוא חוויה שלבטח תלווה אותי כל ימיי.

הסיור, ולמעשה המסע בפולין כולו, הסתיים סמוך לאנדרטה של בירקנאו. במקום ערכנו את הטקס האחרון. את הטקס הזה ערכנו - החברים מאורטל. בראשיתו, שלומית קראה דברים שכתבה על אִמה לטקס האזורי במתנ"ס לפני שנים אחדות, וכן קטע מעדות של אמה ומכתב שכתבה בלילה הראשון שלה בא"י. אני אמרתי מילים אחדות לזכר אמי ואמרתי קדיש. רונן אמר מילים אחדות על קורות משפחתו בשואה וקרא קטע שכתב אבא קובנר:

הפגישה בין האיש החי ובין הבגד של האיש המת

"היה זה בעת ביקורו של אחד הניצולים האורחים ב'יד ושם', כשהוא מגלה באחד המוצגים התלויים על הקיר את בגד האסירים של חברו המת. ברקע ראו צילום ענק של הביתן באושוויץ ודמויות מעונות מציצות מעל גבי הדרגשים בשלוש קומות. רגע אחד ניצב האורח דומם ליד המוצג, נועץ את מבטו במספר המוצמד אל החלוק התלוי ודיאלוג אילם התנהל בין הניצול והבגד הריק. פתאום הפשיל האיש את שרוולו ויכולנו לראות על מרקע הטלוויזיה את שני המספרים, זה שעל הבגד הריק וזה שעל זרוע האיש החי, והנה הם כמעט שווים וסידוריים זה אחרי זה! כתב הטלוויזיה שהנציח את המפגש הזה לא התאפק ושאל:

'הכרת אותו אדוני?'

'כן. שכבנו על דרגש אחד'.

'ומה קרה לחברך שנשא את המספר הזה ?'

'נשלח לתא הגזים. המספר שלו מילא את המכסה לאותו יום. וזה היה היום האחרון שעבד הקרמטוריום. המספר שלי גדול באחד, וכך ניצלתי'.

'ומה אתה מרגיש כשאתה עומד עכשיו ליד תמונה זאת ?'

האיש מנסה להשיב אך רק שפתיו נעות. שומעים גמגום ארוך ונחנק והשידור נפסק.

השידור בטלוויזיה נפסק, אך לא רישומו בלב הצופים שהיו עדים למפגש. כל אחד הרגיש, שברגע זה אירעה איזו תמסורת שאולי אינה עוברת בשום דרך קוגניטיבית ופדגוגית אחרת.

אותר רגע של מפגש החי עם הבגד הריק של חברו; וסיפורו הפשוט עד אימה, הוא מסוג הדברים שאינם משתכחים.

אבל אלה שיכולים לבוא למפגש כזה ולהפשיל את שרוולם ולגעת מספר במספר – אלה פוחתים והולכים. והנותרים זיכרונם כבר מיטשטש. עוד דור ולא יהיו בינינו האנשים שיודעים את הדרך ליער, שזוכרים את המקום שבו אירעו הדברים וספק אם יהיה מי שיעיד על הכוונות האמתיות של תפילותיהם".

השמענו את חנן יובל בשיר "שיר השירים" מתוך "הבלדה על מטהאוזן". טרם השמעת השיר, קראתי דברי הסבר שכתבתי על השיר:

השיר מופיע באלבומו של חנן יובל "סידור אישי", שיצא לפני שנתיים, פרוייקט שבו האמן בחר שורה של טקסטים שבהם הוא מביא לידי ביטוי את החיבור שלו לזהות היהודית שלו, מזוויות שונות. חלק מן השירים הם מן המקורות המסורתיים, חלקם מן השירה העברית הציונית החדשה. השיר הזה עוסק בשואה.

השיר שנשמע הוא מתוך הבלדה על מטהאוזן, שכתב יאקובוס קמבנליס, והלחין מיקיס תיאודורקיס.

מטהאוזן היה מחנה ריכוז גדול באוסטריה, שהוקם בשלהי שנות השלושים למתנגדי השלטון הנאצי, ובתקופת השואה היה למחנה ריכוז אכזרי ביותר לנשים וילדים יהודיים, בעיקר מצ'כיה ומהולנד.

בשיר המצמרר, מחפש הדובר את אהובתו היפה, שגורשה למטהאוזן, ומתאר באוזני שומעיו את יופיה, את שמלתה ותסרוקתה. "איש לא ידע, עד כמה יפה הייתה". והוא נענה בתשובה הנוראה: "ראינו אותה קפואה – בכיכר גדולה, מִספר לה על זרועה הלבנה, כוכב צהוב רוטט לה על לבה".

את השיר כתב גדול מחזאי יוון, משורר, סופר ותסריטאי, יאקובוס קמבנליס. קמבנליס היה פעיל אנטי פשיסטי ועל כן נשלח למחנה מטהאוזן, ולאחר שחרורו כתב רומן בשם מטהאוזן. תרגמה את השיר הציירת והמשוררת אביבה אור שלום, שהלכה לעולמה לפני שנתיים.

מה יפה אהבתי, הו, מה יפה היא / בשמלת החול הפשוטה שלה / עם מסרקות בשערה. / איש לא ראה, איש לא ידע, / עד מה יפה הייתה. // הגדנה, בנות אושוויץ, / בנות דכאו, אמורנה: / ראיתן את אהבתי שלי? // ראינו אותה במסע ארוך, / שוב לא לבשה את שמלתה / ואין מסרקות בשערה. // כה יקרה היא לאמה שלה / ולנשיקות שפתי אחיה. / איש לא ראה, איש לא ידע, / עד כמה יפה הייתה. // אמרו, בנות מטהאוזן, / הגדנה, בנות בלזן: / ראיתן את אהבתי שלי? // ראינו אותה קפואה - / בכיכר גדולה, / מספר לה על זרועה הלבנה, / כוכב צהוב רוטט לה על לבה.

בסיום הטקס, קראה יעל את השיר "קדיש" של אנדרה שוורץ-ברט:

יתגדל – אושוויץ / ויתקדש – מיידנק / שמיה רבא – טרבלינקה / אמן – בוכנוואלד. // יתגדל – מטהאוזן / ויתקדש – בלזן / שמיה רבא – סוביבור / אמן – חלמנו. // יתגדל – פונר / ויתקדש – טרזינשטט / שמיה רבא – ורשה / אמן – וילנה. // יתגדל – סקרז'יסקו / ויתקדש – ברגן-בלזן / שמיה רבא – יאנוב / אמן – דורה. / יתגדל – נויאנאמה / ויתקדש – פוסטקוב / שמיה רבא. / אמן.

הנחנו זר פרחים על האבן הכתובה עברית באנדרטה.

24 שנים אני אומר קדיש על אמי. באמירת הקדיש בטקס מחשבותיי היו עמה, עם הילדות שלא הייתה לה; הילדות שתמה בגיל 3.5, ילדות שנעשקה בידי הנאצים. אמא שרדה את השואה, עלתה לא"י, אבא – ניצול מחנה הריכוז טרנסיסטריה והיא הקימו בארץ משפחה יהודית, ישראלית שורשית. אמא נפטרה מסרטן בגיל צעיר ולא זכתה להכיר את נכדיה. אך נכדיה מכירים את סיפורה. הם גדלו על סיפור ילדותה בשואה, אותו סיפור שהיא חסכה מאתנו, ילדיה, ונחשפנו אליו רק אחרי מותה. הם כתבו עליו בעבודות השורשים שלהם. בעוד שלושה חודשים עמוס יבקר בפולין במשלחת של "הר וגיא". מדינת ישראל שהוקמה בידי הניצולים, המשפחות החיות שהקימו ניצולי השואה – זה הניצחון הגדול של עם ישראל על עם הרוצחים, זה הניצחון של האנושות על הברבריות הנאצית. לצד הזעזוע העמוק, תחושת הניצחון הזה ליוותה אותי לאורך המסע.

את המסע בן שבעת הימים סיימנו בביקור באושוויץ. משם נסענו, עמוסי מחשבות וחוויה הדורשת עוד עיבוד רב, נסיעה ארוכה בת שש שעות לשדה התעופה בוורשה. בניגוד לתשתית הכבישים המצוינת סביב ורשה, ממנה התפעלתי בימים הראשונים, ככל שמתרחקים מן הבירה, ברחבי הארץ הענקית הזאת, נוכחים שהתשתית מאוד מיושנת ופרימיטיבית. הנסיעה הייתה אינסופית. בדרך עברנו ליד העיר קיאלצה, ושלום סיפר על הפוגרום שערכו הפולנים בעיר ב-1946, בו נטבחו עשרות ניצולים שחזרו לעירם. בעקבות הפוגרום, מרבית הניצולים שחזרו לבתיהם הבינו שאין להם עוד מה לחפש בפולין ועזבו אותה בהמוניהם באמצעות ארגון "הבריחה" ורובם המכריע עלו לישראל.

שלומית קראה בדרך מכתב שכתבה סבתא של רוני בלאייר מיד אחרי תום המלחמה אל בנה, אבא של רוני, שהוברח כנער לא"י, כשעוד לא ידעה על גורל בעלה, שנספה.

****

באוגוסט הקרוב, עמוס ישתתף במשלחת נוער לפולין, ולאורך כל השבוע חשבתי עליו; איך הוא יחווה אותן חוויות, מה הוא ילמד. עמוס זכה, ומוקי צור מלווה את הקבוצה בסיור.

קיים ויכוח ציבורי באשר למסעות הנוער לפולין. אני תמכתי בהם תמיד והמסע חיזק אותי בעמדתי.

תודעת השואה בקרב הנוער היום חזקה יותר מכפי שהייתה בקרב הדור שלי. יש לכך שתי סיבות. האחת, היא היפתחות רבים מן הניצולים לספר לדור השלישי, את הסיפור שנצרו בלבם וחסכו מילדיהם; בין השאר בזכות מפעל עבודות השורשים של שנת הבר מצווה, שלא היו בימינו. הסיבה השניה היא מסעות הנוער לפולין. דור הניצולים הולך וכלה ולכן חשיבות המסעות לפולין הולכת וגדלה.

משחר ילדותי אני מתעניין מאוד בשואה – קראתי ספרים רבים על השואה, למדתי קורסים על השואה בלימודיי האקדמיים לתואר הראשון והשני וכתבתי מחקרים בנושא. ואף על פי כן, דברים שרואים משם וחווים שם חזקים מכל ידע. אני איש של מילים, רגיל בחשיבה מופשטת ולכאורה, לשם מה אני זקוק לחוויה המוחשית הזאת? ועובדה, החוויה העצומה הזאת טִלטלה אותי טלטלה עזה. לא כל שכן, כאשר מדובר בבני נוער.

כמובן שתנאי להצלחת מסעות הנוער הוא הכנה משמעותית וראויה, ואני נוכח שההכנה שעמוס מקבל בהחלט טובה. היום, למשל, הוא וחבריו למשלחת מבקרים ב"יד ושם" וביקור זה הוא רק חלק קטן מן ההכנה.

לא אחת אני מתקומם כאשר אני שומע בני נוער החוזרים מן המסע לפולין באמירות כמו: "עכשיו התחברתי ליהדות שלי", "עכשיו הבנתי למה חשוב שנחיה בישראל", "המסע הפך אותי לציוני". ההתקוממות שלי, היא על כך שבני נוער צריכים לנסוע לפולין, כדי לקבל מה שנחסך מהם לאורך השנים - תודעה יהודית וציונית. אושוויץ הוא המקום שבו נער ישראלי צריך להתחבר ליהדותו?! זהו כשל של מערכת החינוך. הבעיה אינה בנסיעות לפולין ולא בהכנה למסע, אלא בחסך בחינוך יהודי וציוני מן הגן ועד י"ב. זה הדבר שיש לשנותו. זאת הצידה לדרך שיש להעניק לילדינו, לאורך כל שנותיהם כתלמידי מערכת החינוך הישראלית.

חלק מן הביקורת על המסעות לפולין, היא נגד הפיכת השואה למוקד הזהות היהודית ישראלית של הנוער. מן הביקורת הזאת, למשל, צמח המסע בארץ ישראל, הנפוץ בשנים האחרונות במערכת החינוך. אני תומך במסעות בארץ ישראל ורואה בהם חשיבות רבה. אולם איני רואה בהם מסע חלופי אלא משלים. או להיפך, המסע לפולין צריך להיות המסע המשלים למסע בא"י. המסע לפולין כשלעצמו הוא בעל חשיבות עצומה להנחלת מורשת השואה בקרב הנוער.

לצד הביקורת הלגיטימית על המסע – עיקר הביקורת היא פוליטית, בעלת מגמה פוליטית בעייתית ביותר, בלשון המעטה. ביקורת זו, מאשימה את המסע כמכשיר לאינדוקטרינציה לאומנית של הנוער; במקום לחנך את הנוער על הלקחים האוניברסליים מהשואה, מחנכים אותם לקורבניוּת וללאומנות ולהצדקת כל עוול ופשע שאנו עושים לפלשתינאים, בשם היותנו קורבנות בלה בלה בלה.

בעיניי, ההתנגדות הזאת היא פוליטיקה צינית ובזויה, על גבול הכחשת השואה. מה טוענים המבקרים? הַצניעו את השואה, כיוון שחשיפת בני הנוער לשואה טוענת אותם בערכים לאומיים, ואלה סותרים את המגמה הפוליטית "הנכונה", כלומר את המגמה הפוליטית שלנו.

הדיבור על קורבניוּת הוא הציניות בהתגלמותה. מה פירוש קורבניות? זאת המצאה? השואה היא המצאה? האם ניתן להסתיר אותה, את משמעותה, את מהותה, רק כיוון שהלקחים ממנה אינם תקינים פוליטית בעבור אנשים מסוימים?

הדיבור על קורבניות כהצדקה לעוולות ולפשעים שלנו וכו', גם הוא ציניות בזויה, שכל כוונתה ליצור באוזני השומע זהות בין פשעי הנאצים לבין מעשי ישראל; "אקיבוש", "הנכבה" וכו'. אני מקפיד תמיד לא להיכנס למלכודת, של ניסיון להסביר את ההבדל, כיוון שבעצם הסבר כזה, אני נותן גושפנקא לעצם ההשוואה הנואלת והשקרית. במקום להיכנס לוויכוח כזה, יש לגנות את יוצרי ההשוואה הזאת, כסוג של מכחישי שואה, מגמדיה ומוזיליה.

גם הדיבור על הלקח הלאומני לעומת הלקח האוניברסלי הוא שקרי וציני. המסר המרכזי שבו הוא שלילת הציונות – הלאומיות היהודית, והצגתה כ"לאומנות". לאומיות ולאומנות הם שני דברים שונים לחלוטין. בעוד הלאומנות, המבוססת על אגואיזם לאומי ושנאת האחר היא רגש שלילי ביותר, הלאומיות, המבוססת על אהבת העם והארץ, הזדהות עם בני העם ההיסטוריה שלו והתרבות שלו ופטריוטיות, היא רגש חיובי ביותר. טיפוח הלאומיות הוא הדרך הנכונה למאבק בלאומנות.

יש להפיק מן השואה לקחים אוניברסליים ולאומיים. הלקח הלאומי, הוא הציונות – קיומה של מדינת לאום יהודית, ריבונית, עצמאית, חזקה בא"י. מקומם של היהודים אינו בגולה אלא במולדתם, כאזרחי מדינת הלאום שלהם. הצורך בצבא חזק, בגבולות בני הגנה, בהרתעה בלתי קונבנציונלית ובסיכול הצטיידות של אויבי ישראל בנשק השמדה המונית, כדי להבטיח בכל מקרה את ביטחונו של העם היהודי, ביטחונה של מדינת ישראל, שלומם של אזרחיה. הלקח האוניברסלי הוא ההומניזם – מאבק נחרץ בגזענות על כל סוגיה, באנטישמיות, בשנאת הזר, בשנאת האחר. הצורך להיות טובים יותר, לקיים חברה צודקת, להיאבק ברוע. ביסוס החברה על ערכים דמוקרטיים ומאבק ברודנות ובדיקטטורה למיניה. אי השלמה עם משטרים דיקטטוריים, אי אמון במשטרים כאלה ובפיסות נייר עליהם חותמים רודנים.

אין כל סתירה, אף לא שמץ של סתירה, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי. אין הם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה. הפקת הלקח האחד ללא הלקח האחר, אינו הפקת לקחים מן השואה. הצגת לקח אחד כלא רלוונטי, היא התחמקות מהפקת לקחי השואה. מצג השווא של סתירה, כביכול, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי, הוא התחכמות צינית, פוסט ציונית, שנועדה לשלול מן הנוער את החינוך הציוני. הסתירה, כביכול, בין שני סוגי הלקחים, היא תעמולה פוליטית, מסדרת השקרים נוסח הסתירה, כביכול, בין מדינת יהודית ומדינה דמוקרטית, בין מדינת לאום יהודית לבין "מדינת כל אזרחיה" והשאלה המתחכמת "מה אתה קודם, אדם או יהודי". יש לדחות את הצגת הסתירה הזאת בשאט נפש.

הלקח מן השואה הוא גם להילחם בגילויי גזענות ושנאת הזר והאחר בתוכנו – אם היא מופנית כלפי ערבים או כלפי מהגרים מאפריקה. הצטמררתי, בשובי לארץ, לשמוע על ההשתוללות האלימה שהפעילו מפגינים פורעים כלפי מהגרים מאפריקה, לאחר מסכת נאומי הסתה מתלהמים של חברי כנסת. הלקח מן השואה הוא גם להילחם בבכל גילוי של אנטישמיות, גם כאשר הוא מתחפש ל"אנטי ציונות" ו"אנטי ישראליות". מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, הוא מסע אנטישמי בעליל, וכל השותפים לו, גם אם הם יהודים וישראלים, לוקים באנטישמיות. יש להסיר מהם את מסכות ההסוואה. כאשר ח"כ מירי רגב טוענת שהסודנים הם סרטן בלב המדינה, וכאשר אחמד טיבי מכנה את ההתנחלויות כגרורות סרטניות שיש לעקור אותן, הם מעידים על כך שטרם הפקנו את לקחי השואה. הגזענות היא סרטן, וכל התייחסות לציבור אנשים כאל סרטן, היא מופע בוטה של גזענות. יש להילחם בגזענות הזאת, על כל גילוייה.  

מסעות הנוער לפולין חשובים מאוד לחינוכו של הנוער הישראלי.

אני יצאתי למסע כאדם בוגר, וכמובן שיש שוני בין מסע כנער למסע כבוגר. אני סבור שמסע כזה הוא חובה לכל אדם ולבטח – לכל יהודי.

****

תמו שבעת ימי המסע לפולין. הייתה זו חוויה מטלטלת ולבטח עוד יארך זמן רב עד שאעבד אותה. היא תלווה אותי כל חיי.