הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע שעבר השתתפתי במסע לפולין, שבו נטלו חלק 24 איש. רוב חברי הקבוצה הם הורים לילדים שכבר השתתפו במסעות לפולין. בננו, עמוס, עומד להשתתף במסע כזה בקרוב.

במהלך המסע, כתבתי יומן מסע מידי יום, שבו תיארתי את מהלכו וכתבתי את מחשבותיי לנוכח החוויה המטלטלת. העליתי את היומן לרשת, וניתן לקרוא אותו בבלוג שלי, או בהקשת "אורי הייטנר יומן מסע לפולין" בגוגל.

להלן, קטע מתוך היומן, שנכתב ביום השביעי והאחרון, בו עסקתי בסוגיית מסעות הנוער לפולין:

באוגוסט הקרוב, עמוס ישתתף במשלחת נוער לפולין, ולאורך כל השבוע חשבתי עליו; איך הוא יחווה אותן חוויות, מה הוא ילמד. עמוס זכה, ומוקי צור מלווה את הקבוצה בסיור.

קיים ויכוח ציבורי באשר למסעות הנוער לפולין. אני תמכתי בהם תמיד והמסע חיזק אותי בעמדתי.

תודעת השואה בקרב הנוער היום חזקה יותר מכפי שהייתה בקרב הדור שלי. יש לכך שתי סיבות. האחת, היא היפתחות רבים מן הניצולים לספר לדור השלישי את הסיפור שנצרו בלבם וחסכו מילדיהם; בין השאר בזכות מפעל עבודות השורשים של שנת הבר מצווה, שלא היו בימינו. הסיבה השניה היא מסעות הנוער לפולין. דור הניצולים הולך וכלה ולכן חשיבות המסעות לפולין הולכת וגדלה.

משחר ילדותי אני מתעניין מאוד בשואה – קראתי ספרים רבים על השואה, למדתי קורסים על השואה בלימודיי האקדמיים לתואר הראשון והשני וכתבתי מחקרים בנושא. ואף על פי כן, דברים שרואים משם וחווים שם חזקים מכל ידע. אני איש של מילים, רגיל בחשיבה מופשטת ולכאורה, לשם מה אני זקוק לחוויה המוחשית הזאת? ועובדה, החוויה העצומה הזאת טִלטלה אותי טלטלה עזה. לא כל שכן, כאשר מדובר בבני נוער.

כמובן שתנאי להצלחת מסעות הנוער הוא הכנה משמעותית וראויה, ואני נוכח שההכנה שעמוס מקבל בהחלט טובה. היום, למשל, הוא וחבריו למשלחת מבקרים ב"יד ושם" וביקור זה הוא רק חלק קטן מן ההכנה.

לא אחת אני מתקומם כאשר אני שומע בני נוער החוזרים מן המסע לפולין באמירות כמו: "עכשיו התחברתי ליהדות שלי", "עכשיו הבנתי למה חשוב שנחיה בישראל", "המסע הפך אותי לציוני". ההתקוממות שלי, היא על כך שבני נוער צריכים לנסוע לפולין, כדי לקבל מה שנחסך מהם לאורך השנים - תודעה יהודית וציונית. אושוויץ הוא המקום שבו נער ישראלי צריך להתחבר ליהדותו?! זהו כשל של מערכת החינוך. הבעיה אינה בנסיעות לפולין ולא בהכנה למסע, אלא בחסך בחינוך יהודי וציוני מן הגן ועד י"ב. זה הדבר שיש לשנותו. זאת הצידה לדרך שיש להעניק לילדינו, לאורך כל שנותיהם כתלמידי מערכת החינוך הישראלית.

חלק מן הביקורת על המסעות לפולין, היא נגד הפיכת השואה למוקד הזהות היהודית ישראלית של הנוער. מן הביקורת הזאת, למשל, צמח המסע בארץ ישראל, הנפוץ בשנים האחרונות במערכת החינוך. אני תומך במסעות בארץ ישראל ורואה בהם חשיבות רבה. אולם איני רואה בהם מסע חלופי אלא משלים. או להיפך, המסע לפולין צריך להיות המסע המשלים למסע בא"י. המסע לפולין כשלעצמו הוא בעל חשיבות עצומה להנחלת מורשת השואה בקרב הנוער.

לצד הביקורת הלגיטימית על המסע – עיקר הביקורת היא פוליטית, בעלת מגמה פוליטית בעייתית ביותר, בלשון המעטה. ביקורת זו, מאשימה את המסע כמכשיר לאינדוקטרינציה לאומנית של הנוער; במקום לחנך את הנוער על הלקחים האוניברסליים מהשואה, מחנכים אותם לקורבניוּת וללאומנות ולהצדקת כל עוול ופשע שאנו עושים לפלשתינאים, בשם היותנו קורבנות בלה בלה בלה.

בעיניי, ההתנגדות הזאת היא פוליטיקה צינית ובזויה, על גבול הכחשת השואה. מה טוענים המבקרים? הַצניעו את השואה, כיוון שחשיפת בני הנוער לשואה טוענת אותם בערכים לאומיים, ואלה סותרים את המגמה הפוליטית "הנכונה", כלומר את המגמה הפוליטית שלנו.

הדיבור על קורבניוּת הוא הציניות בהתגלמותה. מה פירוש קורבניות? זאת המצאה? השואה היא המצאה? האם ניתן להסתיר אותה, את משמעותה, את מהותה, רק כיוון שהלקחים ממנה אינם תקינים פוליטית בעבור אנשים מסוימים?

הדיבור על קורבניות כהצדקה לעוולות ולפשעים שלנו וכו', גם הוא ציניות בזויה, שכל כוונתה ליצור באוזני השומע זהות בין פשעי הנאצים לבין מעשי ישראל; "אקיבוש", "הנכבה" וכו'. אני מקפיד תמיד לא להיכנס למלכודת, של ניסיון להסביר את ההבדל, כיוון שבעצם הסבר כזה, אני נותן גושפנקא לעצם ההשוואה הנואלת והשקרית. במקום להיכנס לוויכוח כזה, יש לגנות את יוצרי ההשוואה הזאת, כסוג של מכחישי שואה, מגמדיה ומוזיליה.

גם הדיבור על הלקח הלאומני לעומת הלקח האוניברסלי הוא שקרי וציני. המסר המרכזי שבו הוא שלילת הציונות – הלאומיות היהודית, והצגתה כ"לאומנות". לאומיות ולאומנות הם שני דברים שונים לחלוטין. בעוד הלאומנות, המבוססת על אגואיזם לאומי ושנאת האחר היא רגש שלילי ביותר, הלאומיות, המבוססת על אהבת העם והארץ, הזדהות עם בני העם ההיסטוריה שלו והתרבות שלו ופטריוטיות, היא רגש חיובי ביותר. טיפוח הלאומיות הוא הדרך הנכונה למאבק בלאומנות.

יש להפיק מן השואה לקחים אוניברסליים ולאומיים. הלקח הלאומי, הוא הציונות – קיומה של מדינת לאום יהודית, ריבונית, עצמאית, חזקה בא"י. מקומם של היהודים אינו בגולה אלא במולדתם, כאזרחי מדינת הלאום שלהם. הצורך בצבא חזק, בגבולות בני הגנה, בהרתעה בלתי קונבנציונלית ובסיכול הצטיידות של אויבי ישראל בנשק השמדה המונית, כדי להבטיח בכל מקרה את ביטחונו של העם היהודי, ביטחונה של מדינת ישראל, שלומם של אזרחיה. הלקח האוניברסלי הוא ההומניזם – מאבק נחרץ בגזענות על כל סוגיה, באנטישמיות, בשנאת הזר, בשנאת האחר. הצורך להיות טובים יותר, לקיים חברה צודקת, להיאבק ברוע. ביסוס החברה על ערכים דמוקרטיים ומאבק ברודנות ובדיקטטורה למיניה. אי השלמה עם משטרים דיקטטוריים, אי אמון במשטרים כאלה ובפיסות נייר עליהם חותמים רודנים.

אין כל סתירה, אף לא שמץ של סתירה, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי. אין הם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה. הפקת הלקח האחד ללא הלקח האחר, אינו הפקת לקחים מן השואה. הצגת לקח אחד כלא רלוונטי, היא התחמקות מהפקת לקחי השואה. מצג השווא של סתירה, כביכול, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי, הוא התחכמות צינית, פוסט ציונית, שנועדה לשלול מן הנוער את החינוך הציוני. הסתירה, כביכול, בין שני סוגי הלקחים, היא תעמולה פוליטית, מסדרת השקרים נוסח הסתירה, כביכול, בין מדינת יהודית ומדינה דמוקרטית, בין מדינת לאום יהודית לבין "מדינת כל אזרחיה" והשאלה המתחכמת "מה אתה קודם, אדם או יהודי". יש לדחות את הצגת הסתירה הזאת בשאט נפש.

הלקח מן השואה הוא גם להילחם בגילויי גזענות ושנאת הזר והאחר בתוכנו – אם היא מופנית כלפי ערבים או כלפי מהגרים מאפריקה. הצטמררתי, בשובי לארץ, לשמוע על ההשתוללות האלימה שהפעילו מפגינים פורעים כלפי מהגרים מאפריקה, לאחר מסכת נאומי הסתה מתלהמים של חברי כנסת. הלקח מן השואה הוא גם להילחם בכל גילוי של אנטישמיות, גם כאשר הוא מתחפש ל"אנטי ציונות" ו"אנטי ישראליות". מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, הוא מסע אנטישמי בעליל, וכל השותפים לו, גם אם הם יהודים וישראלים, לוקים באנטישמיות. יש להסיר מהם את מסכות ההסוואה. כאשר ח"כ מירי רגב טוענת שהסודנים הם סרטן בלב המדינה, וכאשר אחמד טיבי מכנה את ההתנחלויות כגרורות סרטניות שיש לעקור אותן, הם מעידים על כך שטרם הפקנו את לקחי השואה. הגזענות היא סרטן, וכל התייחסות לציבור אנשים כאל סרטן, היא מופע בוטה של גזענות. יש להילחם בגזענות הזאת, על כל גילוייה. 

מסעות הנוער לפולין חשובים מאוד לחינוכו של הנוער הישראלי.

אני יצאתי למסע כאדם בוגר, וכמובן שיש שוני בין מסע כנער למסע כבוגר. אני סבור שמסע כזה הוא חובה לכל אדם ולבטח – לכל יהודי.

                                                                                                                        * "שישי בגולן", BSH