הבלוג של אורי הייטנר

תכניתו של ראש הממשלה להעתיק את בתי שכונת האולפנה אל תוך היישוב בית אל, על קרקע מוסדרת, ובניית עשרה בתים ביישוב על כל בית שייעקר, עוררה תגובות שליליות ומחאות מ"שמאל" ומ"ימין".

המחאה מ"שמאל" מובנת  ולשיטתם – מוצדקת. הם לא חיפשו בנרות, במשך שנים, את בעל הקרקע, כדי לחזק את היישוב בית אל. מטרת המהלך שלהם, היה עקירת היישובים וצמצום מספר המתיישבים, והנה הם מגלים, למגינת לבם, שמילוי החלטת בג"ץ ככתבה, כלשונה וכרוחה, מביא דווקא לתוצאה הפוכה לזו שלמענה פעלו – לחיזוק ההתיישבות ולתוספת תושבים. לא הקרקע הפרטית של הגבעה עניינה אותם, אלא עצם מפעל ההתיישבות, שהם שוללים אותו מיסודו ורואים בו עוול, והנה, המהלך שלהם מחזק אותו. תסכולם מובן וכן מחאתם.

לא כן, מחאת ה"ימין". על מה הם מוחים? ההשוואה להתנתקות – מופרכת. אף יישוב לא נעקר. התושבים אינם נעקרים מיישובם, מקהילתם, ממפעל חייהם. המהלך בכללותו מחזק את יישובם, מגדיל אותו ומוסיף לו תושבים רבים. ורעיון הניסור, המושמץ כל כך, עשוי אפילו לשמור פיסית, על בתיהם הנוכחיים, בשלמותם. מדוע במקום לברך את ראש הממשלה הם מוחים נגדו, מפגינים ושובתים רעב?

דומה, שיותר משחיזוק ההתיישבות חשובה להם, חשוב להם להוכיח מי בעל הבית – לכופף את הממשלה וראש הממשלה ובעיקר את בית המשפט העליון. אולם אי אפשר לקיים מדינה דמוקרטית ללא שלטון חוק, ובשלטון חוק, פסיקת בית המשפט מחייבת את הכל, כולל את הממשלה.

אני שולל בעקביות ולאורך שנים את האקטיביזם השיפוטי, שמשמעותו – פוליטיזציה של המשפט וכרסום מעמדו, ובשל כך פגיעה בשלטון החוק. אולם במקרה הזה, אין המדובר באקטיביזם שיפוטי.

מדיניות ההתיישבות היא סוגיה מדינית מובהקת, באחריות מלאה של הממשלה והכנסת. אין זו סוגיה משפטית ואין לבית המשפט אמירה אודותיה. ואכן, במשך 45 שנות התיישבות בשטחים, נמנע בית המשפט, על כל נשיאיו, כולל האקטיביסטים ברק ובייניש, מלהתערב בסוגיה הפוליטית הזאת, ולא נכנס למלכודת אליה ניסו גורמים שונים לגרור אותו, בעתירות רבות, בשם טענת אי החוקיות, כביכול, של החלטות הממשלות הנבחרות בנדון.

ההחלטה על גבעת האולפנה, אינה עוסקת במדיניות ההתיישבות של ישראל, אלא בהגנה על זכויות הקניין של אדם שביקש סעד משפטי, ובית המשפט קיבל את טענת בעלותו על הקרקע שעליה נבנתה השכונה. זו אינה סוגיה פוליטית אלא משפטית, ובסוגיה כזו בית המשפט הוא הפוסק.

דומה החלטה זו להחלטת הרכב בית המשפט העליון, בראשות השופט, לימים נשיא בית המשפט, משה לנדוי, להעתיק את אלון מורה מהנקודה בה ישבה בג'בל כביר, מאותה סיבה בדיוק. לנדוי היה גדול מתנגדי האקטיביזם השיפוטי ועם סיום תפקידו הוא גם שיתף את הציבור בהשקפותיו הפוליטיות – ארץ ישראל השלמה. אך הגנה על קניינו של הפרט אינה עניין פוליטי, אלא סוגיה משפטית מובהקת. ראש הממשלה מנחם בגין קיים את ההחלטה וטבע את מטבע הלשון: "יש שופטים בירושלים".

ניתן לחלוק על פסיקת בית המשפט. אני סבור שמיטיב היה בית המשפט לעשות, בסיטואציה המורכבת הזאת, אילו השאיר את השכונה על מכונה ופוסק פיצוי הגון והולם לבעל הקרקע. אולם גם מי שחולק על ההחלטה, אינו משוחרר מחובתו לקיימה.

וכאשר מציע ראש הממשלה הצעת WIN WIN, שבה פסיקת הבג"ץ תיושם וההתיישבות תתחזק, אין כל מקום לביקורתם של המתנחלים עליו.

                                                                                                                               * "ישראל היום"