הבלוג של אורי הייטנר

אחד מכוכבי הכתבות על 30 שנים למלחמת שלום הגליל, הוא אל"מ אלי גבע, המח"ט שערק מן הקרב. האם מדובר בפחדן שנמלט, כפי שטוענים פקודיו וחבריו לנשק, או ב"סרבן אידיאולוגי" כפי שהוא טוען? איני יודע. אולם בעיניי, עדיפה פחדנות על פני עריקה פוליטית. הוא פחדן? הפחד הוא רגש טבעי, ואף שמצופה מחייל ובוודאי מקצין בכיר להתגבר על הפחד ... קורה שמישהו אינו מסוגל. כל הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו. אבל אם מדובר, כפי שטוען גבע עצמו, ואני נוטה להאמין לו, בעריקה מקרב נוכח פני האויב, של קצין בכיר בתפקיד מח"ט, כיוון שהוא אינו מוכן לקבל את החלטות הדרג המדיני, הנבחר, במדינה דמוקרטית, מדובר במעשה חמור ביותר, אנטי דמוקרטי, בלתי נסלח.

אבישי גרוסמן מעלה במאמרו על נס את ה"סרבנות" וחוגג 30 שנה להיווסדה. אולם ה"סרבנות" היא הנפת יד גסה על הדמוקרטיה.

בדמוקרטיה, הממשלה הנבחרת מוסמכת לקבוע מדיניות ולקבל החלטות, בין השאר בסוגיות ביטחוניות כיציאה למלחמה. הממשלה כפופה לפרלמנט הרשאי להביע בה אי אמון או להקדים את הבחירות. הצבא כפוף לממשלה ומחויב למלא את החלטותיה. הצבא הוא גוף היררכי והחיילים מחויבים למלא את פקודות מפקדיהם, אלא אם הן פקודות בלתי חוקיות בעליל, עליהן מתנוסס דגל שחור. ודאי שהחלטה לצאת למלחמה בלבנון, או לפעול ביו"ש אינה עונה על הגדרת הדגל השחור, ועובדה שמעולם אף בית משפט בישראל לא קיבל טענה מופרכת כזאת.

ה"סרבנות" הינה שבירת הכלים הדמוקרטיים. זהו ניסיון לסכל את מדיניות הממשלה הנבחרת באמצעות קציני הצבא וחייליו, שלא יסורו למרותה. מעשה כזה הוא פוטש.

לא בכדי הכנסתי את המושג "סרבנות" למרכאות. השימוש במושג המכובס הזה, נועד ליצור חיבור בין הפוטש הזה לבין התנגדות דיסידנטית למשטר, במדינות דיקטטוריות. במדינה שבה יש לאזרח יכולת להחליף את השלטון בקלפי, להפגין נגדו, למחות נגדו, לכתוב נגדו, להצטרף לתנועת מחאה או להקים תנועה כזו, לשבות שביתות שבת ורעב – השימוש בעולם המושגים הדיסידנטי הוא פאתטי ומופרך. למעשה מדובר בעריקה ממלחמה, לא פחות ולא יותר, וכך יש לשפוט את המעשה ואת העושים אותו. זהו מעשה חמור ביותר, שהדמוקרטיה חייבת להתגונן מפניו בענישה חמורה. ובראש ובראשונה – כל קצין שערק, יש לשלול ממנו את דרגותיו, לא כעונש אלא כתוצאה מובנת מאליו של מעשיו. בעריקתו הוא הוכיח בעליל שאין הוא ראוי לדרגותיו.

מארת העריקה הפוליטית החלה בלבנון, נמשכה באינתיפאדות ולאחר מכן בהתנתקות.

האידיאולוג של הסרבנות היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. מסיבה זו, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין החליט להחרים את טקס הענקת פרסי ישראל ב-1993, כדי שלא ללחוץ את ידיו של ליבוביץ', שזכה בשנה זו בפרס. בתגובה, ויתר ליבוביץ' על הפרס. והנה, ליבוביץ' עצמו הצהיר, לאחר הסכמי אוסלו, שמעתה ואילך אין עוד מקום לסרבנות, כיוון שאם אחרי ההסכם הפלשתינאים ימשיכו בטרור ובמאבק המזוין, יש לישראל כל ההצדקה להגן על עצמה. והנה, ככל שההסכם הופר והטרור גבר, כך גברה ההסתה לעריקה, שהגיעה לשיאה בעיצומה של מתקפת הטרור ופיגועי ההתאבדות, אחרי שערפאת דחה את הצעתו של ברק למדינה עצמאית בגבולות 49' (עם "חילופי שטחים") – מכתבי הקצינים, הטייסים וכו'.

ליבוביץ', שהיה מודע לסתירה בין העריקה לדמוקרטיה, מצא לכך הצדקה מעניינת: "מאחר שרוב בני האדם הם טיפשים ורשעים, הרי שגם שלטון הרוב הוא שלטון הטיפשים והרשעים". אסונות רבים ידעה האנושות במאה ה-20, מצד אנשים שהיו בטוחים שהם יותר חכמים ויותר צודקים מחכמת הדמוקרטיה, ולכן הם רשאים לצפצף עליה. ראש ממשלתנו נרצח בידי אדם כזה.

אני מעדיף לאמץ כמוטו את אמירתו האלמותית של וינסטון צ'רצ'יל: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו".   

* "ידיעות הקיבוץ"