הבלוג של אורי הייטנר

היום [המאמר יפורסם ב-22 ביוני] לפני שנה, נערך באורטל ביקור היסטורי. ביקור של ראש ממשלה.

בעצם, לא בדיוק. מחר ימלאו עשרים שנה לבחירתו של יצחק רבין לראש הממשלה. אבל כאשר הוא ביקר באורטל, יום קודם לכן, היה ברור לכל שזהו ראש הממשלה הבא. הסקרים היו חד משמעיים וכך גם האווירה הציבורית. גם אנו, רובנו הגדול, תמכנו בו. קיבלנו אותו בשמחה רבה, כידיד אמת.

עצם הביקור הזה, מעורר שאלות. מה יש למועמד לראשות הממשלה, יום לפני הבחירות, לבזבז את זמנו על יישוב קטן, עם כמה עשרות חברים, שבלאו הכי רובם הגדול יצביעו בעדו? אין זה בזבוז זמן ומרץ? זאת ועוד, 11 יום קודם לכן ביקר רבין בגולן, לשם מה הוא חוזר לכאן שוב?

הביקור הזה לא היה מקרי. את היומיים האחרונים לפני הבחירות, החליט רבין להקדיש למסלול סמלי – ביקור במקומות המסמלים את רעיונותיו, את המסרים למענם הוא מבקש מן הציבור מנדט להנהיג ולהוביל את המדינה. המקום הראשון, ולא בכדי, היה קיבוץ אורטל. היה זה מסר – אני פותח את הסיור בגולן, כדי לחזק את הבטחתי לשמור על הגולן בריבונות ישראל.

11 ימים קודם לכן, בעצרת לציון 25 שנים להתיישבות בגולן, אמר: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל". הוא תקף את ממשלת הליכוד שאינה משקיעה די בגולן, אינה בונה תשתיות, אינה מחזקת את היישובים, אינה מאכלסת את הגולן. "לא די לשאת דברים על רמת הגולן, יש לחזק אותם במעשים". הוא הבטיח לעשות.

****

רבין הגיע לאורטל, מלווה בעוזרו שמעון שבס, לשעבר איש הגולן, חבר קיבוץ אפיק, יו"ר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק לסיפוח הגולן לריבונות ישראל, וראש המועצה האזורית גולן יהודה וולמן, מהפעילים המרכזיים במחנה רבין במפלגת העבודה.

קיבלנו אותו בכבוד מלכים. ילדי אורטל, מנופפים בדגלונים, שרו לו את שיר ה-25 לגולן: "רמת הגולן היא הבית שלי". לאחר מכן אירחנו אותו לשיחה בחדר האוכל. בשיחה, הוא חזר על דבריו בעצרת, שב והבטיח לשמור על הגולן ולחזק אותה.

על משפט אחד, אותו נהג לומר, התווכחתי אתו: "אין זה אומר, שבכל מקרה, נשאר בכל סנטימטר ברמת הגולן". תקפתי אותו על דבריו אלה והוא הסביר, בתגובה, את כוונתו: "כאשר אני אומר שלא נרד מרמת הגולן, כוונתי היא שגם אם הדבר יביא למלחמה, לא נרד מהגולן, ואני אוכל להביט בעיניהן של אמהות שכולות ולומר להן שלא הייתה ברירה. איני יכול לומר זאת על כל ס"מ בגולן".

לא אהבתי את האמירה הזאת, אולם כיוון שידעתי שבכל מקרה אין פרטנר לפשרה בגולן, בוודאי לא ל"וויתורים קוסמטיים" כפי שהוא כינה זאת, סמכתי על אמינותו ונחישותו לא לרדת מהגולן. כמו רוב חברי אורטל ורוב אזרחי ישראל, בחרתי בו.

****

ארבעה חודשים וחצי לאחר מכן, שב ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לאורטל. הפעם היה זה ביקור מסוג אחר לגמרי. לאורך כל כביש הגישה לאורטל, ניצבו מאות רבות של תושבי הגולן, והפגינו נגדו בזעם. בחדר האוכל, ישבנו – חברי מליאת ועד יישובי הגולן, מליאות המועצות בגולן ומזכירי היישובים. מולנו, ישבו ראש הממשלה, שר הפנים אריה דרעי, שבס ושני ראשי המועצות, וולמן וסמי בר לב.

רבין אמר ששינה את דעתו, הוא מנהל מו"מ לשלום עם סוריה, ותמורת שלום הוא מוכן "לנסיגה בגולן, לא מהגולן". אנו תקפנו אותו בחריפות רבה, במילים קשות ביותר.

לאחר רצח רבין, נשאל מזכירו, איתן הבר, בראיון טלוויזיוני, מה היה הרגע הקשה ביותר בכל הקדנציה שלו. הבר השיב: הביקור באורטל. הוא סיפר שכל הדרך חזרה רבין שתק, ישב מכונס בתוך עצמו, ידע עד כמה אכזב את האנשים שהאמינו בו.

****

מה קרה לרבין? מה השתבש?

המשורר חיים גורי מצטט את רבין, שבשיחה עם חבריו הפלמ"חניקים שהתנגדו לדרכו החדשה ונפגשו עמו כדי לשכנע אותו לחזור בו (גורי, והאלופים במיל' יצחק חופי, עמוס חורב וצביקה זמיר) הוא האשים את בגין, שבהסכם השלום עם מצרים יצר תקדים הכובל את ידיו.

איני מקבל זאת. תפקידו של מנהיג לסלול דרכים חדשות ולא ללכת בדרך שהוא רואה אותה כשגויה. ובכל מקרה, רבין ויתר יותר מבגין, בהסכימו לנסיגה לא רק לגבול הבינלאומי, אלא לקווי 4.6.67.

באורטל הוא עוד דיבר על נסיגה בגולן, לא מהגולן. אח"כ היה מוכן לנסיגה לגבול הבינלאומי. בפגישה עם וורן כריסטופר, מזכיר המדינה האמריקאי, ב-3.8.93, הפקיד רבין בידיו "פיקדון". במקרה היפותטי של תשובה חיובית של אסד על דרישותיו בנושא הסדרי הביטחון ועומק השלום, הוא יהיה מוכן לנסיגה מוחלטת, לקווי 4.6. כריסטופר אמור היה להשתמש בפיקדון רק במקרה שאסד ישיב בחיוב. כריסטופר מעל באמון, ולמחרת העביר את הסכמתו של רבין, בטרם קיבל את תשובותיו של אסד. מיותר לציין, שאסד לא קיבל את דרישותיו של רבין.

איך ניתן להסביר את גלישתו של רבין במדרון החלקלק הזה? אני רואה זאת כהתמכרות של מהמר. ככל שנכונותו לוותר הייתה גדולה יותר ולא הניבה את התוצאות, הוא כבר היה במצב הנפשי של הוויתור, ולנוכח התשובה השלילית, הגדיל את מינון הוויתור. עוד צעד קטן, ואביא את השלום המיוחל. לעומתו, אסד לא זז מעמדת הפתיחה שלו בכל הנושאים כמלוא הנימה, ולכן המו"מ לא הניב כל תוצאה.

הפיקדון שנתן רבין היה סודי. אף שר בממשלה לא ידע עליו, אף לא שר החוץ.  אפרופו דו"ח מבקר המדינה על פרשת המשט – נוהל קבלת ההחלטות השערורייתי שנחשף בו, טוב לאין ערוך מתהליכי קבלת ההחלטות הן בהסכמי אוסלו והן במו"מ עם סוריה.

פרס שמע על הפיקדון לראשונה מקלינטון, בהלוויית רבין (שנתיים ורבע מאוחר יותר). פרס נדהם, אך אמר שהוא מחויב להתחייבות הזאת. פרס, נתניהו (במו"מ חשאי), ברק (שהיה האובססיבי והנחוש מכולם להגיע להסכם ולסגת מהגולן) ואולמרט (באמצעות ה"מתווך ההוגן" ארדואן) ניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן ונכשלו. ויתוריהם אף פעם לא סיפקו את אסד. האמת היא, שהם תמיד הציעו הצעות, שידעו שלא יספקו את אסד. רבין התחייב למשאל עם במקרה של נסיגה וממשיכיו חזרו על אותה מחויבות. המאבק שניהלנו והתמיכה הציבורית האדירה במאבקנו, הבהירו להם שהסכם על נסיגה מהגולן יכשל במשאל. ולכן, בכל הצעותיהם לסורים, הם נעצרו צעד אחד לפני ההסכמה של הסורים, שעלול היה להיות צעד אחד לפני התהום.

****

כעסנו מאוד על רבין, שהיה מוכן לסגת מהגולן, אולם במבחן התוצאה, לא יצא מכך דבר. לעומת זאת, נזכור לו לטובה את העובדה שבקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, הוא יישב את הגולן יותר מכל ראש ממשלה לפניו או אחריו. הוא החליט על ההתיישבות במרכז הגולן, על הקמת קצרין, ועל הקמת מספר היישובים הגדול ביותר בכל שנות ההתיישבות בגולן. אחרי החלטת עצרת האו"ם לגנות את הציונות כגזענות, הוא כינס את הממשלה לישיבת חירום, בה הוחלט שתגובתנו היא המשך העשיה הציונית – הקמת ארבעה יישובים חדשים בגולן. ממשלת רבין גם החליטה על הקמת אורטל (בפועל, ההחלטה יצאה לפועל בתקופת ממשלת בגין).

נזכור את רבין, כרמטכ"ל שפיקד על שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל