הבלוג של אורי הייטנר

במלאת שנה למאבק החברתי, המאבק למען תקומתה של מדינת הרווחה הישראלית ולמען צדק חברתי, הטרנד השכיח הוא להספיד את המחאה, לטעון שנכשלה, להציגה כאפיזודה חולפת. הטרנד עלול להיות לנבואה שמגשימה את עצמה, אולם הוא כה מנותק מן המציאות, שהיא לבטח תטפח על פניו.

תשתית הטרנד היא הטענה שהמחאה נכשלה. אולם המחאה הצליחה מאוד. מי שסבור שהצלחה היא שינוי מיידי של 180 מעלות בדרכה החברתית כלכלית של המדינה, הוא חולם בהקיץ, או מנסה במזיד להציג את הצלחת המאבק ככישלון. הצלחות המאבק רבות. המאבק העלה לראשונה אחרי עשרות שנים את הדרישה לצדק חברתי לראש סדר היום הציבורי. המאבק שינה את השפה הערכית בישראל, והעמיד ערכים של צדק, שוויון, ערבות הדדית, חברות ושותפות במקום מרכזי, לאחר שנים רבות של הגמוניה לערכי האינדיבידואליזם הקיצוני, האגואיזם, החומרנות, המרוץ למיליון, התחרות הפרועה, הצרכנות וההישרדות. המאבק ערער, לראשונה לאחר שנות דור, את האקסיומה, לפיה מדיניות השוק הפרוע וחסר העכבות הינה מדע מדויק ואמת מוחלטת, והעביר מסר שאזרחי ישראל אינם מקבלים אותו עוד ודורשים שינוי כיוון. המאבק הביא לשינוי תודעתי של הישראלים, מצרכנים לאזרחים, התובעים שותפות בניהולה של כלכלת ישראל והשפעה אמתית על דרכה החברתית של המדינה. בכך תרם המאבק תרומה משמעותית לדמוקרטיה הישראלית.

הישגים מסוג זה אינם הישגי ספרינט אלא הישגי מרתון. שינוי תודעתי מחלחל לאורך זמן, בוודאי לאחר עשרות שנים של מונופול תודעתי של דרך אחרת. אי אפשר למדוד את ההצלחה במדדים של שנים ספורות, לבטח לא של חודשים ספורים. אולם אחרי שנה ניתן לומר בוודאות, שהמונופול נסדק באופן משמעותי.

הישגי המחאה חורגים מן המגרש התודעתי – יש בהחלט הישגים מעשיים משמעותיים. ההישג הגדול הוא ועדת טרכטנברג. העובדה שבנימין נתניהו, האישיות המגלמת יותר מכל דמות בפוליטיקה הישראלית את רעיונות השוק הפרוע, בחר דווקא בטרכטנברג, המייצג דרך שונה בתכלית מדרכו, לעמוד בראש הוועדה לשינוי חברתי כלכלי, ביטאה תובנה שלו, שאין מנוס משינוי כיוון ועליה על דרך אחרת. ואכן, הוועדה הציעה לגנוז את מהפכת המיסוי שהייתה אמורה להיות גולת הכותרת הכלכלית של נתניהו בכהונתו כראש הממשלה ולהעביר עשרות מיליארדים, בעיקר דרך המסים מהשכבות החזקות במשק, לחיזוק החברה, החינוך והרווחה. המלצות הוועדה מנוגדות לנראטיב "האיש הרזה הסוחב את האיש השמן" האהוב על נתניהו, ומאמצות מרכיבים רבים של מדינת רווחה, שנתניהו עצמו, בעיקר כשר האוצר, לחם לריסוקה. והנה, עם פרסום ההחלטות, החליטה הממשלה עקרונית לאמץ אותן במלואן. ובאופן חלקי, היא אף קיבלה החלטות מעשיות על אימוץ חלקים מתוכה, ובראשם – חינוך חינם בגיל 3-4.

נכון, המלצות הוועדה רחוקות מלספק, אך הן מצביעות על שינוי כיוון ועליה על הדרך הנכונה. נכון, יישום מלוא ההמלצות מוטל בספק והממשלה עושה מאמץ למסמס אותן ולמרוח את הציבור. ומכאן, שיש הישגים גדולים למאבק החברתי, אך הוא רחוק מסיום ומניצחון, ולכן חשוב מאוד להמשיכו.

אז מה גרם לטרנד הכישלון? בראש ובראשונה, זהו טרנד שיצרה התקשורת. התקשורת הישראלית הינה בבעלות משפחות ההון הגדולות בישראל, הנהנות העיקריות מהסדר הכלכלי הקיים ומי שעלולות להיפגע משינויו. לכן, האינטרס שלהן הוא כישלון המאבק. שעה שהמאבק היה בשיאו והציבור הישראלי נסחף לתוכו, העיתונות, מטעמי רייטינג, הייתה חייבת לרכב על הגל, ולתת לו רוח גבית. אולם ברגע שהסופה שככה, ניצלה התקשורת את ההזדמנות כדי להלעיג למאבק, להציג אותו ככישלון ולייצג ספין של גוויעתו.

הגורם השני הוא שגיאות של ראשי המאבק, ובראש ובראשונה מאבקם נגד ו' טרכטנברג. במקום לתת גיבוי רבתי לוועדה ולמסקנותיה ולהיאבק למען יישומן, תוך הבהרה שזהו רק צעד ראשון בדרך לשינוי חברתי כלכלי משמעותי, נהגו ראשי המאבק כשיכורי כוח, אימצו תפיסה של "הכל מיד או לא כלום", לעגו לטרכטנברג ולמסקנות הוועדה שלו ובכך פגעו באמינות המאבק והרחיקו ממנו את הציבור. על כך ניתן להוסיף את מאבקי הכוח והאגו של ראשי המחאה, שהם אולי טבעיים, בוודאי בתנועה עממית ספונטנית שקמה ללא הנהגה נבחרת ומסודרת, אך הם גרמו לנזק.

הגורם השלישי הוא הצלחת היתר של המאבק בקיץ שעבר. הוצאת מאות אלפים להפגין שוב ושוב ושוב, באופן שאין לו תקדים באף מאבק ציבורי בתולדות המדינה, יצר ציפיה בלתי ריאלית להמשך רצוף של התנופה הזאת. וברגע שהיא נעצרה, והיא הייתה חייבת להיעצר, נוצרה תחושה של ריקנות, שנוצלה בידי יוצרי טרנד הכישלון לקדם את האג'נדה שלהם.

ואף על פי כן, ולמרות השגיאות – הטרנד הוא שקרי. המאבק הוא רק בראשיתו. על בסיס הצלחות העבר, ניתן לבנות את המשכו.

ההצלחה הגדולה של המאבק בקיץ 2011, שהייתה הגורם להצלחות שהזכרתי, היא כמותית – גיוס הציבור בהמוניו. בדמוקרטיה, אין דבר המשפיע על השלטון יותר מהמספרים – המספרים בסקרים והמספרים ברחוב. כמו בכל מאבק, גם במאבק החברתי תהיינה עליות וירידות, אולם אסור להנהגתו לוותר על גיוס ההמונים. אין תחליף לעוצמה הכמותית הזאת. לשם כך, על המחאה להקפיד על מספר עקרונות.

א. התמקדות אך ורק בסוגיה החברתית והכלכלית. המאבק הוא פוליטי – אין דבר פוליטי יותר ממאבק ציבורי על דמותה של החברה ועל דרכה של המדינה. מדוע, אם כן, ראשיו ניסו להציגו כא-פוליטי? מאחר ובשיח הציבורי בישראל, בעשרות השנים האחרונות, הפוליטיקה התמקדה בסוגיות החוץ והביטחון, עד שהייתה למזוהה עמן. לכאורה, הייתה אמת כלכלית מדעית אחת, שהייתה משותפת לשני הגושים הפוליטיים הגדולים, שהתחרו על דעת הקהל מי מוכשר יותר לנהל אותה. מי שהיה באופוזיציה ניסה להציג דרך "חברתית" יותר, שכונתה בידי השלטון כ"פופוליסטית". מה שהגדיר את המחלוקת הפוליטית בישראל, את הגושים והמפלגות, את ה"ימין" וה"שמאל", היה העמדות בנושא הגבולות, ארץ ישראל, השלום, ההתיישבות, הביטחון וכד'. כך, למשל, הסמן הקיצוני ביותר של הימין החברתי – כלכלי בישראל, העיתונאי נחמיה שטרסלר, נחשב לאיש "שמאל" בשל עמדותיו היוניות בתחום המדיני.

הצלחת המאבק לגייס המונים, נבעה מהימנעות מנהיגיו (למעט אי אלו החלקות, פה ושם) מגלישה לסוגיות המדיניות. כך, אנשים בעלי עמדות "ימניות", "שמאלניות" ומה שביניהן, בנושאים המדיניים, יכלו להתאחד במאבק לשינוי חברתי. אם יאמץ המאבק צד במאבק המדיני, הוא יאבד רבים מתומכיו, המזדהים עם הצד האחר, והדבר יביא לכישלונו ולנפילתו. בדרך כלל, הצליחו ראשי המאבק לנופף טרמפיסטים, מסוגו של אלדד יניב, שניסו להשתלט עליו ולהסיט אותו מדרכו. מן הראוי שימשיכו בדרך זו.

ב. התרחקות מהפוליטיקה של השנאה, ההסתה והפלגנות. במהלך המאבק בקיץ 2011, היו שניסו להסיט את המאבק להסתה נגד המתנחלים והחרדים. שיאה של התופעה, היה כשעיתון "הארץ" הפקיד את הכותרת הראשית שלו למאמר של עמוס עוז, שנשא את הכותרת הצינית "אנשים אחים אנחנו", והמסר שלו, היה הסתה פרועה נגד המתנחלים והחרדים. בדרך כלל הצליחו מנהיגי המחאה, חרף חוסר ניסיונם הציבורי, לשמור עליה מפני הרוח הרעה הזאת. מן הראוי שיקפידו על כך גם להבא.

ג. הפרלמנטריזם והמפלגות הם יסוד מוסד של הדמוקרטיה, אולם הדמוקרטיה החוץ פרלמנטרית חשובה לא פחות. על המאבק החברתי להתרחק מן הפוליטיקה המפלגתית, לא מתוך שלילתה, אלא מתוך תובנה שהתפקיד שלו הוא שונה. מאבק מוצלח, ובעיקר – מאבק המוני, ישפיע בהכרח על המערכת הפוליטית, ועל עמדת כל המפלגות. הזדהות עם מפלגות אלו או אחרות, תרחיק ציבור רחב מן המאבק ותוציא את הרוח ממפרשיו.

ד. אל לה לתנועה החברתית להסתפק בדרישות מן המדינה; עליה לעסוק באופן אקטיבי בעשיה חברתית, בהתנדבות חברתית ובחינוך.

אם ראשי המאבק יקפידו על ארבעת העקרונות הללו, המאבק ימשך וילך מחיל אל חיל. הוא לא יוכל להיות אינטנסיבי לאורך זמן כפי שהיה בקיץ שעבר; תהיינה לו תקופות של רגיעה ותקופות סוערות, הוא מחייב נשימה ארוכה והרבה סבלנות.

הידיעות על מותו של המאבק החברתי היו מוקדמות מידי. המאבק חי ובועט והוא יצליח לחולל שינוי מהותי ומשמעותי בחברה הישראלית.

* BSH