הבלוג של אורי הייטנר

יום הכיפורים הקרוב יהיה ה-19 שבו פועל באורטל בית כנסת, ומתקיימות תפילות החג. הפעם הראשונה הייתה ביום הכיפורים תשנה (1994). באותה השנה לא השתתפתי בתפילה, כיוון שיום הכיפורים היה בעיצומה של שביתת הרעב בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן, שבה נטלתי חלק. יום הכיפורים בגמלא היה בעבורי חוויה מרוממת נפש. בצאת הצום, הגיעו לבקרנו החברים מאורטל, והתרוממות הרוח שלי פגשה את התרוממות הרוח שלהם, בעקבות התפילה הראשונה באורטל.

בשנה שלאחר מכן השתתפתי לראשונה בתפילה וכך אני נוהג מידי שנה. אולם אני עושה זאת בנפש חצויה. מצד אחד, שביעות רצון מעצם קיום התפילה. בעיניי, יישוב יהודי שאין בו בית כנסת, ולו יום בשנה – חסר בו משהו. העובדה שיש באורטל בית כנסת ביום הכיפורים, בעליות לתורה של ילדי בר המצווה, באזכרות ובאירועים נוספים, היא בעיניי נדבך חשוב בחיינו הקהילתיים. אולם באותו יום הכיפורים ובכל ימי הכיפורים שאחריו, קשה לי לקבל את העובדה שמתחם בית הכנסת הוא מעין אקס טריטוריה בתוך אורטל, מקום שאינו מנוהל בידי חברי אורטל, ומה שחשוב יותר – אינו פועל על פי ערכי אורטל.

איני חושב שתפילת יום הכיפורים צריכה להיראות כמו החולין של חיינו. משמעותה של קדושה היא הייחוד, הנבדלות מחיי היום יום. אולם אני מצפה שהערכים שעליהם אנו מבססים את חיינו, שהם במהות אמונתנו, יבואו לידי ביטוי בקדושה הזאת. אני מצפה לכך, שיום הכיפורים יעצים ויאדיר את היפה שבערכינו, שבחיינו. בעבורי, אין כל קדושה בריטואל המנוגד לערכים בהם אנו מאמינים. נהפוך הוא.

וכוונתי, בראש ובראשונה, להדרת הנשים.

****

בקיבוצים ומושבים רבים, עולה לדיון ציבורי בתקופה האחרונה סוגיית הקמת בית כנסת. יש מקומות שהנושא עולה מִכִּיווּן ההרחבה הקהילתית, שחיים בה שומרי מסורת המבקשים הקמת בית כנסת ביישוב. יש יישובים שהנושא עולה מכיוון של חברים שחזרו בתשובה. לעתים זהו רצון של חברים בקהילה, שלאחר שנים רבות חשים שמשהו חסר בחייהם מבחינה רוחנית, ומבקשים הקמת בית כנסת.

הסוגיה הזאת אינה קלה. לפחות בחלק מן היישובים, היא כרוכה במחלוקות, יוצרת קונפליקטים. בעיניי, זהו קונפליקט מבורך. קונפליקט הנוגע לזהותה היהודית, התרבותית, הרוחנית של קהילה, הוא דבר חיובי בעצם קיומו. הוא לבטח דבר חיובי יותר מקונפליקט על עניינים חומריים. אולם הקונפליקט הזה אינו קל.

מספר יישובים המתבלטים בנושא זה, פנוי אליי – באופן אישי או כמנהל "יובלים", לליווי התהליך או להתלבטות משותפת.

לכל קהילה כזאת אני מציג שאלה, שהיא בעיניי המפתח להתמודדות עם הסוגיה. מהו סיפור בית הכנסת ביישובכם? האם מדובר ב"חיה ותן לחיות" – יש כמה אנשים שרוצים בית כנסת, אז מה אכפת לנו שיהיו מרוצים, העיקר שלא יפריעו לנו, ובואו נראה איך עושים את זה הכי נכון? או שמדובר בהזדמנות של היישוב, להקמת מרכז קהילתי לחיי הרוח והתרבות היהודיים, למימוש זהותו היהודית.

אני מציע ליישוב את האופציה השניה – לראות בבית הכנסת הזדמנות קהילתית; שיהיה הבית היהודי של הקהילה כולה. אולם הוא לא יוכל להיות כזה, אם יהיה מנוגד לערכי הקהילה.

****

שוויון המינים הוא ערך מרכזי בחיינו. כאשר בית הכנסת, שאמור להיות מוקד של התעלות בחיינו, פועל בניגוד לערך הזה – הוא בהכרח מנוכר לנו, אין הוא באמת חלק מאתנו ואנו לא באמת חלק ממנו. הוא זר לחיינו. ואם זה המוסד המייצג בעבורנו את יהדותנו, הוא מנכיח בתוכנו את הניכור שלנו כלפי יהדותנו. יש בכך איזו אמירה – שאמנם אנו יהודים, אולם במהות אנחנו לא ממש יהודים, ולכן יום בשנה ופעם בחיים (בבר מצווה) נביא אלינו "יהודים אמתיים" ונחוש קצת שאנחנו יהודים והילדים שלנו יכירו קצת את היהדות.

אבל אם אנו חשים יהודים שלמים, אם אנו בטוחים ביהדותנו, מן הראוי שנקיים את הריטואל היהודי ברוחנו, ולא במנותק מערכינו.

אנו חיים בחברה מעורבת, אבל הבעיה בבית הכנסת האורתודוכסי אינה ההפרדה בין המינים, אלא הדרת האישה. אולם התפילה, שבו מתנהלת התפילה, חסום בפני האישה. החזן הוא תמיד גבר, רק גברים קוראים בתורה, רק גברים עולים לתורה, רק לגברים יש תפקיד כלשהו, רק גברים יושבים במקום בו מתקיימת ההתרחשות. רק הגברים נספרים. אם יש באולם עשרות נשים ותשעה גברים, יש צורך בילד בן 13 ויום כדי שניתן יהיה לקיים את התפילה. ובתפילה - הנשים מודרות אל מאחורי פרגוד. לבי לבי לאמא, לאחיות ולסבתות של ילדי בר המצווה, שאינן נוטלות חלק אמתי ביום הגדול של המשפחה. ובעיקר, איני מסוגל להבין למה בביתנו אנו משלימים עם הדבר הזה.

היהדות הדתית האורתודוכסית מתמודדת בתוכה עם הסוגיה, בשנים האחרונות. יש בתוכה מהפכה פמיניסטית וחיפושי דרך, גם בנושא בית הכנסת והתפילה. מאות דתיים אורתודוכסיים מתפללים מידי שבת בבית הכנסת "שירה חדשה" בירושלים, המחפש את מקסימום השוויון בתוך גדרי ההלכה. הישיבה בבית הכנסת הזה היא בנפרד, אולם אין מחיצה, ואין עזרת נשים. האולם מחולק לשניים ובאמצע שביל. מצדו האחד יושבים הגברים ומצדו האחר – הנשים. אין מחיצה בין החלקים. ארון הקודש, דוכן שליח הציבור ובמת הקריאה בתורה נמצאים באמצע, בין שני החלקים. בתפילות שאין הדבר אסור בפירוש על פי ההלכה, נשים משמשות כחזניות. וכך, בחברה אורתודוכסית, של אנשים המחויבים להלכה.

בקרב החברה הדתית האורתודוכסית מחפשים את הדרך לחזק את מעמד האישה – באפשרות של נשים לעלות לתורה, לקרוא את מגילת אסתר, לומר קדיש יתום. אני מאמין בשוויון המינים, ואין המדובר עדיין בשוויון, אולם אני מלא הערכה לעצם המגמה, לעצם שינוי הכיוון.

אז למה דווקא אצלנו, בחברה שאינה מחויבת להלכה, אנו בוחרים דווקא בדרך של האורתודוכסיה הקיצונית; דרך ההדרה, ההפרדה, המחיצה, הפרגוד?

חלק מן הדיונים בציבור הדתי הם על גובה המחיצה. ודווקא אצלנו, המחיצה יורדת מן התקרה ומגיעה לרצפה, הפרדה מוחלטת, הגִרסה הקיצונית ביותר.

****

תחושתי החצויה, בתפילת יום הכיפורים הראשונה שחוויתי באורטל, הביאה אותי ליזום בשנה שאחריה תפילה שוויונית. הייתי אז רכז התרבות. קבעתי עם רב קונסרבטיבי את הובלת התפילה. אולם כשפרסמנו זאת, פנו אליי חברים, אלה שיזמו את התפילה וארגנו אותה, ומי שהתמידו לחבוש את בית הכנסת לאורך היום, בבקשה שנכבד את רצונם לנהוג יום בשנה על פי הגירסא דינקותא שלהם.

כיבדנו זאת. מכאן צמחה יוזמתי, שהבשילה למעשה כעבור שנים אחדות – ערב "כל נדרינו" בליל יום הכיפורים, המשלב בתוכו קטעי תפילה, שירה וקריאה הנוגעים לתכני יום הכיפורים, וכמובן שהוא מתנהל באורח שוויוני.

וכך, לכאורה, נפתרה הבעיה – יש לחברים שתי אלטרנטיבות. יש מי שהולך לתפילה בבית הכנסת, יש מי שהולך ל"כל נדרינו", יש מי שמשתתף בשניהם (כמוני) ויש מי שאינו משתתף לא זה ולא בזה.

אולם איני רואה ב"כל נדרינו" אלטרנטיבה לתפילה, אלא השלמה לתפילה. וכחבר אורטל, צורם לי, מצער אותי ומעליב אותי, שתפילת יום הכיפורים ומרבית תפילות העליה לתורה של בני המצווה, מתנהלים באופן בלתי שוויוני, זר כל כך לחיינו. הגיע זמן שינוי.

****

ומדוע זה אני מעלה ענייני סתיו יהודי, בחומו של תמוז?

כיוון שאני רוצה להציע שינוי, ואי אפשר לשנות ברגע האחרון. היום, חודשיים וחצי לפני יום הכיפורים, אני רוצה להעלות את צביון התפילה לדיון ציבורי.

אני מציע לערוך שיחה פתוחה בנדון, בהשתתפות החברים שהנושא חשוב להם, לדיון חברי על דמות התפילה ביום הכיפורים. בשיחה זו, ננסה להגיע להבנות ולהסכמות. אם נתקשה להסכים, אולי נזדקק לדיון פורמלי במזכירות או באסיפה, אולם בעניינים שבמצפון רצוי להימנע מהכרעות של רוב ומיעוט ורצוי להגיע להסכמה.

הצעתי היא, שאחרי 18 שנים של תפילה אורתודוכסית, מדירת נשים, נקיים השנה, לשנת ניסיון, תפילה שוויונית.

ואחרי ההתנסות ביום הכיפורים הזה, נבחן את דרכנו לקראת השנים הבאות.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל