הבלוג של אורי הייטנר

"אנחנו מצוינים בחשבון נפש. הבעיה שלנו היא ביישום, בתיקון. אנחנו טובים בדו"חות מבקר המדינה, בוועדות בדיקה וועדות חקירה, אבל כאשר אנו מגיעים להפקת לקחים... זה לא קורה". דברים נוקבים אלה (ציטוט מן הזיכרון), אמר יוסי מלכה, מנכ"ל המכללה האקדמית תל-חי, בדיון של ... חשבון נפש בליל תשעה באב, בקריית שמונה. הוא השתתף ברב שיח, בהנחייתי, בנושא "נצור לשונך מרע".

יש אמת בדבריו, ודווקא כמי שעוסק בחשבון נפש ציבורי, במאמרים שאני כותב, בבתי מדרש בהם אני מלמד ואף בהובלת אותו אירוע בליל תשעה באב, הדברים הללו מחייבים אותי למחשבה – מה עושים כדי לקדם את ההתקדמות מחשבון נפש לתיקון. עם זאת, עצם קיומו של חשבון נפש, עצם העובדה שאדם או ציבור בוחנים את עצמם ומתרחקים מאופוריה של עודף שביעות רצון עצמית, הינה בעלת חשיבות בפני עצמה, היא תנאי הכרחי לתיקון ולעתים – יש בה כשלעצמה תיקון.

למשל, מאות האירועים של שיח וחשבון נפש בתשעה באב ברחבי הארץ, בהשתתפות אלפי חילונים, היא כבר תחילתו של תיקון הקלקול הגדול – העובדה שיום אבל וזיכרון של העם היהודי, הוא יום אבל של הציבור הדתי ויום חול רגיל לגמרי של הציבור החילוני. התמונה הכללית היא עדיין כזאת, אך ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית, מקדמת שינוי מהותי, הדרגתי, המחזיר את תשעה באב להוויה של כלל ישראל.

כל ההוויה של תשעה באב היא של חשבון נפש לאומי, "מפני חטאינו גלינו מארצנו". בראיה אמונית, החורבן והגלות הם עונש אלוהי על חטאי העם. בראיה ריאלית, החורבן הוא קריסה לאומית, כתוצאה מהתפוררות פנימית, מאובדן החוסן החברתי, מקלקול המידות, מאובדן האמון וכו'. גם היום, ביטחון לאומי אינו נמדד רק בעוצמה הצבאית, אלא בחוסן החברתי והכלכלי, בערבות ההדדית בעם, ברמת הצדק החברתי עליה מושתתת המדינה, באיכות החינוך מן הפעוטון ועד האקדמיה, באמון הציבור בנבחריו וכד'. חשבון הנפש הלאומי של תשעה באב, הוא של החוסן הפנימי שלנו, שהינו תנאי הכרחי לקיום הבית השלישי.

"בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים" – זה רק אחד ההסברים לחורבן, לצד הסברים נוספים, כולם נוגעים למצב החברתי והמוסרי של עם ישראל. אני רואה חשיבות רבה באימוץ המסר הזה, כלקח לקיום הבית השלישי. תופעות שנאת החִינם, הפלגנות, חוסר האמון ההדדי, הבדלנות, הן איום חמור על מדינת ישראל. הנה, בימים של ערב הכרעות היסטוריות, בסוגיה שאמורה להיות מעל לכל מחלוקת אידיאולוגית – מניעת אופציה גרעינית מאיראן, חוסר האחדות הלאומית והעדר אמון הדדי בין חלקי העם, הינם מוקש בפני כל הכרעה, תהיה אשר תהיה. 

אני מאמין, שהתיקון אינו תלוי במדינה, בממשלה, במנהיגות הלאומית, אלא גם במעשים שלנו, של החברה האזרחית. אני מאמין ביכולת של כל אזרח לתרום לתיקון החברה. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ואם כל אחד יראה כאחריותו לתרום לתיקון החברה – נקדם תיקון גדול.

ברצוני לשתף את הקוראים, בשני אירועים שהייתי שותף להם בתשעה באב האחרון, שבעיניי יותר משהם חשבון הנפש – הם אתחלתא דתיקון, תחילתו של התיקון. לא, הם לא בדיוק ההתחלה, הם לא נעשו בנקודת האפס, קדמו להם מעשים רבים של אנשים רבים. ובכל זאת, הם מסמלים בעיניי פריצת דרך לתיקון גדול, אל מול שנאת החינם הקיימת בתוכנו, ולקידום האחדות הלאומית והחוסן החברתי. אחדות אינה אחידות. להיפך, אחידות ניתנת להשגה רק בהכתבה דיקטטורית מלמעלה. אחדות, היא היכולת של בעלי השקפות שונות, אמונות שונות, אורחות חיים אחרים – לקבל זה את זה בפתיחות ובאהבה, לדור זה לצד זה בכבוד הדדי, למצוא את המשותף ולקדם אותו, להכיר במפריד ולהתנהל אִתו.

בתשעה באב נטלתי חלק באירוע משותף למספר ארגונים העוסקים בהתחדשות יהודית בחברה הישראלית, בנושא: הקהילה כתיקון. מפאת קוצר היריעה, לא אציג כאן את הנושא החשוב, שנדון במליאה ובחוגי הדיון. אתייחס כאן רק למעטפת של התוכן, שדווקא היא מגלמת בעיניי את התיקון. האירוע אורגן במשותף, בידי ארגונים מכל הקשת היהודית בישראל; הן ארגוני התחדשות יהודית פלורליסטיים וחילונים, הן ארגונים משותפים לחילונים ודתיים כמו רשת "מרקם", הן ארגונים דתיים אורתודוכסיים, כמו "נאמני תורה ועבודה" ומרכז הרצוג, וכן התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית. לצערי, זה לא מובן מאליו. להיפך, זו תופעה נדירה, שבמדינת ישראל רבנים אורתודוכסיים יישבו יחד, באותו פאנל, עם רבה קונסרבטיבית, ולא בפאנל של התנצחות וניגוח, אלא של מחשבה משותפת על נושא משותף; במקרה זה – הקהילה.

הגענו לשעת תפילת ערבית. וכאן קרתה התרחשות יוצאת דופן – הציבור התפצל לשלושה. באולם אחד התקיימה תפילה אורתודוכסית. באולם אחר התקיימה תפילה שוויונית. ויש מי שלא התפללו באף מניין. כל אחד בחר בדרכו, כל אחד כיבד את דרכם של האחרים – וזו הייתה האחדות בהתגלמותה, אחדות שאינה אחידות. אני השתתפתי בתפילה השוויונית. אין זו הפעם הראשונה בעבורי, אך זה היה שונה. ההבדל הגדול, היה העובדה שתפילה כזאת נערכה באירוע אחד עם ציבור אורתודוכסי, הדבק בדרכו ומכבד את האחרים. נזכרתי בשירו של קובי אוז "תפילת החילוני", המתאר אולם גדול שבו כל המגזרים בחברה מתכנסים יחד, כל אחד שומר על עצמיותו, והם מקיימים תפילה משותפת. החִזיון הזה, היה הדבר הקרוב ביותר לחזון של קובי אוז, שנתקלתי בו.

ערב קודם לכן, נערכה התכנסות לרגל תשעה באב בקריית שמונה, בשותפות של מספר ארגונים; חלקם ארגונים פלורליסטיים כמו "הלל" ו"יובלים" (שאותו אני מנהל) וחלקם אורתודוכסיים – ישיבת ההסדר בקריית שמונה, המועצה הדתית קריית שמונה, האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. היה זה האירוע המשותף הרביעי שלנו – לאחר שני תיקוני ליל שבועות וט' באב אשתקד. עצם השותפות הזאת כשלעצמה היא תיקון, בכך שהיא מכנסת דתיים, מסורתיים וחילונים, נשים וגברים, תושבי קריית שמונה והקיבוצים, מבוגרים וצעירים, תחת קורת גג אחת, ללימוד משותף, לשיח יהודי תרבותי, למופע של תרבות יהודית ישראלית וכו'.

למעלה ממאה איש השתתפו באירוע, שנערך בכיכר צה"ל בקריית שמונה. ישבנו על מחצלות, פתחנו בקריאת מגילת איכה, המשכנו ברב שיח וגלשנו למעגלי שיח אל תוך השעות הקטנות של הלילה.

ובקריאת מגילת איכה, לא רק שישבנו כולנו יחד, ללא כל מחיצה – אלא שאת הקריאה בציבור במגילת איכה חלקו גברים ונשים. כך סוכם מראש בין הארגונים. ולא היה אפילו אדם אחד בקהל שקם, מחה, עזב בהפגנתיות וכד' לקול אישה הקוראת בטעמים את מגילת איכה. הכל קיבלו זאת כדבר שנכון לעשותו. מה פירוש נכון לעשותו? איני מצפה מדתי אורתודוכסי לאמץ זאת בבית הכנסת שבו הוא מתפלל. אבל הכל הבינו, שאם רוצים באחדות לאומית, יש לקיים לצד המרחבים הנפרדים של כל ציבור גם מרחב משותף, והמרחב המשותף שונה מכל אחד מן המרחבים הנפרדים. בדרך כלל, "מובן מאליו" שבמפגשים משותפים הצד המתפשר חייב להיות החילוני, כי ידי הצד הדתי כבולות בגדרי ההלכה. אולם האמת היא, שלא כל הגדרות הללו הן אכן הלכה ואין סיבה שהפשרה לא תהיה הדדית.

כך היה, והיה זה אור קטן של אחדות, המְגרש הרבה מחושך שנאת החינם. וכך, מפגש של חשבון נפש, היה למפגש של תיקון.

אני מייחל ליום שגם אצלנו, בגולן, אירוע כזה יהיה אפשרי. אני מאמין, שהוא אינו רחוק.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"