הבלוג של אורי הייטנר

אחת החידות המסקרנות ביותר בנוגע לאירוע ה"אביב הערבי" בכלל ומלחמת האזרחים בסוריה בפרט, היא התנהגותו של פוטין, נשיא רוסיה. לא רבים מתפלאים על הפן המוסרי – תמיכתו ברוצח המונים, במי שטבח באזרחי מדינתו לאלפיהם, במי ששולח את מרצחי ה"שאביחה" לשחוט ולאנוס משפחות שלמות של אזרחים סורים. מה שמתמיה יותר הוא מה שנראה כאיוולת פוליטית ומדינית – דבקות בנשיא ההולך ומאבד את שלטונו, השנוא על עמו ועל מדינות ערב. מניותיו של אסד איבדו מזמן כל ערך, קץ שלטונו קרב, ותמיכתו של פוטין משניאה את רוסיה על העם הסורי ועל מדינות ערב, ותפגע פגיעה קשה במעמדה של רוסיה באזור.

ניתן לומר על פוטין דברים רבים – הוא אינו חשוד בעיני איש כטיפש. מה גורם לו לנקוט במדיניות זו, שעל פניה מנוגדת לאינטרס שלו? האם כמו מנהיגים חכמים לא מעטים בהיסטוריה, פוטין צועד במצעד האיוולת[1] ומוליך את רוסיה למפלה אסטרטגית? או שמא יש איזה היגיון בשיגעון? אין ספק שפוטין מודע לאיומים שבמדיניותו, ולפיכך ניתן להגדירה כהימור אסטרטגי, של מדינאי המאמין שיש בדרכו יותר הזדמנויות מאשר הימורים.

פוליטיקה, כולל פוליטיקה בינלאומית, אינה רק משחק ציני של אינטרסים; אני מאמין שיש בה גם מרכיבים מוסריים. ובכל זאת, קשה לי לראות דיקטטור למחצה כפוטין, שעלה לגדולה במלחמה בצ'צ'ניה שבה לא בלט בצמחונות ובמוסר לחימה, נרתע מרצחנותו של אסד. הוא גם יודע, שמלחמת האזרחים בסוריה אינה בין דיקטטור לשוחרי דמוקרטיה, אלא בין מספר גורמים, שהמנצח ביניהם יהיה הדיקטטור הסורי הבא, שלא יהיה עדין יותר כלפי יריביו, כולל כלפי אוכלוסיה אזרחית, מאסד (אם בכלל סוריה תתקיים כמדינה אחת בתום המלחמה, ולא תתפצל למספר מדינות קטנות, כולן דיקטטורות, כמובן). לכן, יש לראות באסטרטגיה שלו – פוליטיקה של אינטרסים בלבד. מה האינטרס הרוסי?

רוסיה של פוטין שואפת לחזור למעמד של מעצמת על עולמית. פוטין רואה במזרח התיכון אזור חשוב ביותר לביסוס השפעתה של רוסיה בעולם. מדיניותו המזרח תיכונית מיועדת לחזק את מעמד רוסיה באזור. לפיכך, המדיניות הנראית כפוגעת במעמדה של רוסיה, וללא ספק היא פוגעת בה לטווח הקצר, נועדה לחזק את מעמד רוסיה לטווח הארוך.

בדבקותו של פוטין בשלטונו של אסד, מאותת פוטין למדינות ערב וגם לגורמים אחרים בעולם, את נאמנותו לבני בריתו. זאת, בניגוד לארה"ב ובפרט לנשיא אובמה, שהפקירו את בן בריתם המרכזי באזור, חוסני מובארק, הפנו לו עורף וסייעו להפלתו. לדעתי, אגב, גם אילו רצה בכך, לא היה בכוחו של אובמה למנוע את נפילת מובארק. אולם אין ספק שהוא הפנה עורף לבן בריתו, לנוכח העולם כולו. המסר שמשדר פוטין למדינות ערב, הוא: אינכם יכולים לסמוך על ארה"ב, היא משענת קנה רצוץ. על רוסיה אתם יכולים לסמוך, כיוון שהיא נאמנה לבנות בריתה, ותומכת בהם עד הסוף. מנהיגי מדינות ערב בעלות האוריינטציה המערבית, כמו מלכי סעודיה וירדן, ראו את מה שמתפרש בעיניהם כבגידת ארה"ב במובארק ורשמו זאת לפניהם. למבוכה הזאת התפרץ פוטין באמירה – אני נוהג אחרת, אני היפוכו של אובמה.

כבר שנה וחצי אנו שומעים שנפילתו של אסד היא עניין של ימים או שבועות, ובינתיים התחזיות הללו לא התאמתו. אם בסופו של דבר אסד ינצח ויישאר בשלטון, אין ספק שההימור של פוטין הצליח. ואם שלטונו של אסד ייפול (והסבירות לכך גבוהה יותר משל הישארותו בשלטון)? האם במקרה כזה פוטין יאבד את סוריה ואת מדינות ערב? פוטין מאמין, שעצם הוכחת נאמנותו לבן בריתו, תירשם לזכותו הן בסוריה והן במדינות ערב. לממשל הסורי החדש, או לממשלים של המדינות שתקומנה על חורבות סוריה, יוכלו הרוסים להסביר את התמיכה באסד כתמיכה בסוריה כמדינה ובשלטונה החוקי. משהתחלף השלטון, התמיכה העקבית בסוריה נשארת בעינה. למדינות ערב הוא ישדר את היתרונות באוריינטציה על רוסיה, שאינה נוטשת את בעלות בריתה.

האם ההימור של פוטין יצליח?

****

ואל הנקודה הישראלית – היחסים בין ישראל לבין רוסיה טובים מכפי שהיו אי פעם. יש לישראל אינטרס מובהק בחיזוק הקשרים, כמובן בפן הכלכלי, אך גם בפן המדיני – מיכסום ההשפעה הישראלית על מדיניותה של רוסיה במזה"ת. אולם אל לנו להשלות את עצמנו – האוריינטציה הרוסית במזה"ת היא פרו ערבית, ולפיכך היא אנטי ישראלית, למעשה. יתכן שמדיניות ישראל יכולה למתן את המדיניות הזאת, אך לא לשנות את הכיוון. המציאות לאורך עשרות השנים האחרונות, אינה עומדת להשתנות – ישראל היא ידידתה ובת בריתה של ארה"ב ורוסיה היא הפטרון המרכזי של מדינות ערב.

* "שישי בגולן"

[1]  מצעד האיוולת - ביטוי המבוסס על ספרה רב המוניטין של ההיסטוריונית ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" ("The March of Folly") המתאר את חוסר ההיגיון מאחורי מדיניות שהותוותה בידי מנהיגי מדינות, שהייתה מנוגדת לאינטרס של ארצם, אך הם דבקו בה, התעלמו מן המציאות והנחילו לארצותיהם כישלונות ותבוסות.