הבלוג של אורי הייטנר

לצד שלוש הדתות המונתאיסטיות, פועלת בישראל דת נוספת, דת פגאנית – דת "הקו הירוק". דת, שמאמיניה וכוהניה מטיפים לחזרת ישראל לקווי 49'. כל הצרות של ישראל, מאמינים בני הדת, נובעות מ"אקיבוש" (או "הכיבוש" כפי שהם נוהגים לאיית זאת בטעות) והמזור לכל מכאובינו – נסיגה לקווי 49'. נסיגה - עד המילימטר האחרון או ב"חילופי שטחים" זהים, שעל תמורת שעל. ואם לא ניסוג לקווי 49', תתגשמנה עלינו כל נבואות הזעם של הנביא ישעיהו (ליבוביץ').

יש לדת הזאת קדושה. בראש ובראשונה – קדושת "הקו הירוק". יש לדת הזאת גם יום קדוש – 4.6.67.

ויש לדת הזאת גם מרטיר – יצחק רבין. מאמיני הדת מאמינים, שיצחק רבין הוא האיש שנשלח בידי ההשגחה העליונה להחזיר את ישראל לגבולות 49', וכיוון שהוא נרצח, אקיבוש נמשך.

אבל הוא, רבין, לא ידע שהוא כזה. להיפך, עד יומו האחרון, התנגד רבין בכל תוקף לרעיונותיה של הדת הזאת. "לא נחזור לקו הירוק" – זו הייתה ליבת תפיסתו הטריטוריאלית. זאת הייתה התשתית לתפיסת השלום, תפיסת הסדר הקבע שהוא דגל בה ושאותה ניסה ליישם בתהליך אוסלו.

ומי היטיב להגדיר זאת טוב יותר מרבין עצמו? בנאומו האחרון בכנסת, נאומו הפרוגרמטי בדיון על אישור הסכם אוסלו ב', חודש ימים טרם הירצחו, ב-5 באוקטובר 1995, פרש רבין את עקרונות הסדר הקבע אותם הוביל. אמנם העובדות הללו אינן מתיישבות עם ספרי הקודש של דת "הקו הירוק", אך אני, כופר שכמותי, מאמין יותר לכתוב ב"דברי הכנסת".

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

אלה דברי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. זה לא ציטוט של "הימין המשיחי הסיפוחיסטי ההזוי". זה היה יצחק רבין. אלו היו עיקרי אמונתו. אלה לא דברים שאמר רבין הנץ, מנהיג הזרם המרכזי במפלגת העבודה, ראש האופוזיציה לפרס במפלגה. אלה דברים של רבין של אחרי אוסלו. אלה דברים של יצחק רבין שנרצח. זה היה הקו שלו. אין זה ציטוט מקרי, סלקטיבי - זאת הצגת תכניתו להסדר הקבע.

הצגת ההתיישבות מעבר ל"קו הירוק" כ"השתלטות המשיחיזם של הרב קוק" היא טיעון א-היסטורי מובהק. תנועת העבודה, כביטוי מובהק לדרכה, מחקה את "הקו הירוק", בתפיסת הפשרה הטריטוריאלית שלה. תכנית אלון לא התקבלה בידי ממשלות המערך ובידי מפלגת העבודה, כי הייתה יונית (!) מידי. אבל ממשלות המערך ותנועות ההתיישבות של תנועת העבודה התיישבו על פי עקרונות תכנית אלון ומחקו את "הקו הירוק". אפילו מפ"ם, המרכיב היוני ביותר במערך, שלימים היה לאחד ממרכיבי מרצ, שלל את "הקו הירוק". בכל המערכת הפוליטית, בשנים שאחרי ששת הימים, רק רק"ח (המפלגה הקומוניסטית החדשה – היום חד"ש) ואורי אבנרי קידשו את "הקו הירוק".

מטיפי דת "הקו הירוק", טוענים שבניגוד לגבולותיה הנוכחיים של ישראל, "הקו הירוק" הוא גבול של לגיטימיות בינלאומית. אין זה נכון. אין זה קו של לגיטימיות בינלאומית. זהו הקו

אליו הגיעה מדינת ישראל במלחמת העצמאות. העולם הכיר דה-פקטו ב"קו הירוק" רק אחרי מלחמת ששת הימים. לפני מלחמת ששת הימים, אפילו ארה"ב לחצה על ישראל לוויתורים טריטוריאליים תמורת שלום, כלומר לנסיגה מ"הקו הירוק".

"הקו הירוק" הוא הקו של סירובה של ישראל לסגת לקווי החלוקה, ושל סיפוח השטחים ששחררה בתש"ח מחוץ לגבולות החלוקה ויישובם ביהודים. התנועה הציונית ומדינת ישראל קיבלו את החלוקה, כיוון שהברירה הייתה הקמת מדינה בחלק מא"י, או אי הקמת מדינה וציפיה שאי פעם תהיה הזדמנות חוזרת. בצדק ובחכמה, הרוב הגדול ביישוב העדיף ציפור אחת ביד. לא היה זה ויתור על מה שהיה בידינו.

אולם התנועה הציונית לא התנכרה לזכותנו על א"י. המסמך הציוני החשוב ביותר, שלצערי לא מלמדים אותו בבתי הספר (כשאני מלמד אותו במכינות קדם צבאיות, אני פוגש חניכים שלא נתקלו בו מעולם), הוא מגילת העצמאות. מגילת העצמאות היא מניפסט הנפתח במילים "בא"י קם העם היהודי" ועיקרו – זכות העם היהודי על ארץ ישראל, כהצדקת קיומה של מדינת ישראל. משפט ההכרזה על המדינה הוא "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית". הזכות הטבעית היא הזכות למדינת לאום ריבונית כמו כל עם (ונגד הזכות הזאת נלחמים הערבים עד היום, נגדה מתנהל קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, נגדה פועלים הפוסט-ציונים בתוכנו ואלה הנאבקים לביטול יהדותה של המדינה תחת השם השקרי "מדינת כל אזרחיה"). הזכות ההיסטורית, היא זכותנו על ארץ ישראל. בלי הזכות הזאת, אנו פולשים קולוניאליסטים, לא ליהודה ושומרון, אלא לכל מקום בארץ.

אם נקרא את נאומיהם של ויצמן, ב"ג ושרת לפני ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על החלוקה, ניווכח שהטיעון המרכזי שלהם לא היה הביטחון, לא האנטישמיות ולא השואה, אף שהיה זה מיד לאחר השואה. הטיעון המרכזי שהוצג לאומות, היה זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל. זאת הלגיטימציה של המדינה; זאת גם הלגיטימציה הבינלאומית של הקמתה.

הנכונות לקבל את החלוקה הייתה מוצדקת. אילו הערבים קיבלו אותה, המדינה הייתה קמה בגבולות החלוקה. משהם לא קיבלו אותה ויצאו למלחמה - שטחי א"י שצה"ל שחרר מחוץ לגבולות החלוקה סופחו ויושבו, היו לחלק אינטגרלי של מדינת ישראל, למרות שאף מדינה בעולם לא הכירה בכך. תזכורת – מדובר ביפו, בלוד, ברמלה, בגליל המערבי, בחלקים רחבים של הנגב, במערב ירושלים.

אילו הערבים קיבלו את גבולות "הקו הירוק", קווי שביתת הנשק, והשלימו עם קיומה של ישראל, זה היה גבולה של ישראל עד היום. בשל סרבנותם, המשך לסרבנותם לחלוקה - משהם לא קיבלו אותה והמשיכו בתוקפנותם שהובילה למלחמת המגן, מלחמת ששת הימים, כל שטחי א"י ששוחררו במלחמת ששת הימים, ראויים לסיפוח והתיישבות בדיוק כמו השטחים ששוחררו במלחמת העצמאות, למרות שאף מדינה בעולם לא הכירה בכך.

אני תומך בפשרה טריטוריאלית. הסיבה היחידה לתמיכתי בוויתור על חלק מן השטחים, היא דמוגרפית. למרות שהמציאות הדמוגרפית הרבה טובה יותר מנבואות הזעם של נביאי דת "הקו הירוק", אני עדין סבור שלמעט ערביי ירושלים, רצוי ששאר הפלשתינאים לא יהיו חלק מן המדינה, ולכן אני מוכן לוויתור כואב על שטחים בא"י. אך בשום אופן אין מקום לכל ויתור על שטחים שאינם מהווים איום דמוגרפי. זאת תפיסתה הציונית של תנועת העבודה, תפיסת הפשרה הטריטוריאלית. בכל ההצגות של תכנית אלון, שכאמור – לא התקבלה כיוון שהנִצים במפלגת העבודה ראו בה תכנית פשרנית מידי, פסקת הפתיחה קובעת שזכותנו על א"י ישראל היא הבסיס המוסרי של רעיון הפשרה. כלומר, יש לנו זכות על כל א"י, יש לנו זכות להחזיק בשטחים ששוחררו במלחמת מגן מידי התוקפן ואין לתת לתוקפן פרס על תוקפנותו. ומתוך נקודת מוצא זאת, אנו מוכנים לוותר על חלקים מארצנו, בתנאים מסויימים ומסיבות מסוימות. אך בשום אופן איננו מוכנים לנסיגה לקווי 49'.

זאת גם הייתה דרכו של רבין, עד נשמת אפו האחרונה. זאת הייתה השקפתו בוורסיה היונית ביותר שלו – ורסיית אוסלו. זאת הייתה השקפתה של מפלגת העבודה, עד ימי אהוד ברק, שברגל גסה עקף משמאל את מרצ (יש לזכור, בבחירות 99' יוסי שריד עמד על כך שוועידת מרצ תדחה את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע המפלגה קריאה לפשרה בירושלים, ועמדתו התקבלה). ברק הפך באחת את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים".

מה הוביל את ברק לוויתור הזה? אני מניח שהיה כאן גם שיקול של אגו – להיות האיש שיביא את השלום. היה זה גם לקח אוסלו – ההבנה שהסדרי ביניים משאירים את הסכסוך ומגבירים את הטרור, ומוטב אחת ולתמיד להגיע להסכם שלום, סוף הסכסוך, סוף התביעות. לשם כך הציע ברק נסיגה מלאה. אבל הסיבה העיקרית, להערכתי, היא ההבנה שאין לנו פרטנר לפשרה טריטוריאלית וההנחה שלשלום יש תג מחיר, שברגע שישראל תהיה מוכנה לשלם אותו, יבוא השלום. ותג המחיר הזה הוא נסיגה ל"קו הירוק" (עם אי אלו "חילופי שטחים" – רעיון עוועים כשלעצמו).

המציאות הוכיחה את ההיפך – הצעתו של ברק נדחתה על הסף בידי ערפאת; נדחתה בדם ואש ותמרות עשן, בגל הטרור הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. אהוד אולמרט אימץ את דרכו של ברק ושב והציע אותה, כולל פתח לוויתור בנושא טענת "זכות" השיבה, וגם הצעתו נדחתה על הסף.

אז מה הדבקות האווילית הזאת ב"קו הירוק"? מה הקדושה הזאת בקו הזה; קו בלתי אפשרי מבחינה ביטחונית, שאילו ישראל הייתה מופתעת ממנו במלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, היא לא הייתה מחזיקה מעמד 24 שעות?

הקדושה של הקו הירוק, היא קדושה של כלום, של הבל. והפיכת רבין למרטיר של הדת הזאת, היא עיוות דרכו והשקפתו של רבין. לקראת יום השנה לרצח ראש הממשלה, נשמע שוב ושוב את כוהני דת "הקו הירוק" נשבעים בשמו של רבין. כדאי שנדע ונזכור, שזאת שבועת שקר.

* "שישי בגולן"