הבלוג של אורי הייטנר

לפני שבע שנים ביצעה מדינת ישראל את אחד המעשים הטראומטיים, הקשים והכואבים בתולדותיה. היא עקרה חבל התיישבות ישראלי שלם, נסוגה לקווי 49' בגבולה עם רצועת עזה ופערה קרע נורא בעם.

התמורה על הנסיגה אמורה הייתה להיות שקט בגבול, משלא תוותר לפלשתינאים סיבה לתקוף אותנו. במידה שהטרור ימשך בכל זאת, הובטח לנו, אחרי היריה הראשונה ישראל תכה את הפלשתינאית בכל העוצמה, מכה קשה וכואבת. אם ישראל תותקף אחרי הנסיגה, כל העולם יגבה את התגובה הישראלית הקשה.

ישראל שילמה את מלוא המחיר – נסיגה עד המילימטר האחרון ועקירה עד היהודי האחרון.  בפועל, הנסיגה הביאה להסלמה חסרת תקדים בטרור ובירי הטילים. אף על פי כן, ישראל הבליגה שלוש שני וחצי עד שהגיבה בתקיפות במבצע "עופרת יצוקה". אף שהתגובה הייתה לא רק אחרי הנסיגה אלא גם אחרי הבלגה ממושכת, הגיבוי הבינלאומי בא לידי ביטוי בעלילת גולדסטון ובמשטים למיניהם.

התמורה העיקרית של הנסיגה, שלכן גם הייתה כותרת התכנית, אמורה הייתה להיות ההתנתקות מעזה. נסיגה הייתה, התנתקות – לא. ישראל המשיכה לנהוג כאילו היא אחראית על עזה. ישראל המשיכה להאכיל את היורים בה, לספק חשמל לעזה מתחנת הכוח באשקלון, שטווחה בידי הפלשתינאים כמטרת איכות אסטרטגית. גם בתקופות הקשות ביותר של טרור הטילים, כאשר החיים בנגב המערבי היו בלתי נסבלים, המשיכו מאות משאיות להעביר אספקה לרצועת עזה מידי יום.

ומאחר ואנו מתייחסים לעצמנו כאחראים לעזה אחרי שנסוגונו ממנה, כך גם העולם מתייחס אלינו. אגדת ה"מצור" כביכול קנתה שבת ברחבי העולם, וישראל חוטפת גינויים מכל עבר בשל כך. כאשר נחשף מסמך המצביע על התכנון הישראלי איך למנוע משבר הומאניטרי מן האויב היורה על אזרחנו, ומה ההרכב התזונתי ההכרחי שיש לספק לרצועת עזה כדי למנוע משבר כזה, המסמך מוצג כ"מסמך הרעבה" (!). לעומת זאת, השלטון הפלשתינאי בעזה כלל אינו נדרש לאחריות על אזרחיו. הרי אילו רק נתן הוראה פשוטה, להפסיק את ירי הטילים לעבר אזרחי ישראל, לא היו כל מגבלות על האספקה.

שבע שנים אחרי הנסיגה מעזה ועקירת גוש קטיף, הגיעה השעה להתנתקות. על ישראל להתנתק מכל אחריות על עזה. על ממשלת ישראל להציב לוח זמנים קצר, להציג אותו לפלשתינאים ולעולם, ובתהליך מובנה ומסודר להתנתק.

אין כל סיבה שצינור החמצן של הפלשתינאים בעזה יהיה ישראלי. הפלשתינאים הם חלק מן העולם הערבי, ועל העולם הערבי לסייע להם. פתיחת הגבול בין מצרים לרצועת עזה היא צעד חיובי מבחינת האינטרס הישראלי. הוא הדין בסיוע הקטארי לממשלת חמאס.

בתגובה פאבלובית, ממשלת ישראל גינתה את ביקורו של אמיר קטאר חאמד בן חליפה אל-ת'אני ברצועת עזה, והציגה אותו כצעד של תמיכה בארגון טרור. זוהי תגובה מוטעית. על ישראל לברך על כל צעד שינתק את עזה מעטינינו ויחבר אותה לעולם הערבי. כל צעד המעודד פיתוח אזרחי של רצועת עזה רצוי ומבורך, ומי ישקיע בפיתוח הזה אם לא מדינות ערב העשירות? מן הראוי שמדינות ערב תיקחנה על עצמן גם את שיקום ה"פליטים", כדי לפתור את הבעיה הזאת, שהם יצרו במדיניותם האנטי ישראלית.

ביקור שליט קטאר הוא צעד חיובי, שעשוי לקדם את התנתקותנו מרצועת עזה.

* "ישראל היום"