הקורא הממוצע של "הארץ", שעיתון זה הוא מקור המידע העיקרי שלו, יודע שישראל היא מדינה מצורעת, סובלת מבידוד מדיני ומקרע ביחסיה עם ארה"ב. העולם כולו נגדנו, עם לבדד ישכון וכו', והכל, כמובן, בגלל אקיבוש, האפרטהייד וכל הג'יבריש הזה.
והנה, מתעורר לו הקורא הנ"ל לפנות בוקר לצפות בעימות בין אובמה לרומני. ולתדהמתו, שני המועמדים מתחרים ביניהם על קולו של המצביע האמריקאי – מי מהם ראוי יותר להכרה כידיד אמת של ישראל, בת בריתנו.
והוא תמה. מה זה, שני הג'נטלמנים הללו לא קוראים עיתונים?
לבי לבי לאנשי "הארץ". איזה תסכול! מילא שהם אינם מצליחים לשכנע את הישראלים, אבל גם את העולם הם אינם מצליחים לשכנע?!
הנה, כך כותב עיתון מתוסכל. זה לא גדעון לוי, אפילו לא עקיבא אלדר. כך מבטא צבי בראל את תסכולו, תחת הכותרת "החבר של המטורף": "טירופה המאיים, המשך הכיבוש, האיום בהתקפה על איראן והפגיעה בזכויות אזרח, היו לכאורה צריכים לא רק לרסק את תדמיתה אלא גם לגרום למתמודדים להתחרות על מידת התיעוב שכל אחד מהם חש כלפיה. והנה, באופן פרדוקסלי, ישראל נהפכה לסיסמת בחירות שכל צד בעימות האמריקאי דווקא מתאמץ להוכיח את זכות היוצרים עליה". ובהמשך בראל מגלה יצירתיות בכל מיני הסברים הזויים לתופעה המוזרה הזאת, ובסוף בסוף הוא מגיע לטיעון האולטימטיבי: "התמיכה בה נועדה קודם כל לגייס את הקול היהודי – וגם תרומות כספיות למועמדים". הפרוטוקולים, הפרוטוקולים.
אני מנסה לדמיין ישיבת מערכת ב"הארץ". איפה טעינו? מה עוד יכולנו לעשות ולא עשינו? הנה, רק בשבוע שעבר תיארנו בכותרת הראשית את המסמכים המוכיחים שגם תחת מתקפות טילים על אזרחי ישראל, ישראל מאכילה את היורים בה ומחשבת את כל החישובים כדי למנוע משבר הומאניטרי בעזה כ... "מסמכי הרעבה". הנה, רק אתמול יצאנו בכותרת ראשית – כתבה של גדעון לוי, איך לא, על סקר מטעם אחד מאירגוני הקרן החדשה, איך לא, שבו הישראלים כביכול תומכים, איך לא, באפרטהייד. ואפילו זה לא עזר.
"הארץ" מתלונן על שאובמה ורומני אינם מתחרים ביניהם על מידת התיעוב כלפי מדינת ישראל. אבל בתחרות כזאת, ככל שיתאמצו, הם לעולם לא ינצחו את "הארץ".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
