הבלוג של אורי הייטנר

            האם הליכוד חתך ימינה?

בתקופת ממשלת אולמרט, הליכוד בראשות נתניהו היה האופוזיציה לשלטון. "ישראל ביתנו", לעומת זאת, הצטרפה לקואליציה בראשות "קדימה".

בבחירות 2009 ליברמן היה לשון המאזניים בין ביבי לציפי. בתקופת מערכת הבחירות הוא לא הודיע במי יתמוך לראשות הממשלה. לאחר הבחירות, תקופה ארוכה הוא ניהל מו"מ עם שני הצדדים.

לקראת אפשרות חזרתו של אולמרט לחיים הפוליטיים, הוא נפגש עם ליברמן, לבחון אתו  אפשרויות לשיתוף הפעולה.

כל אלה לא היו קורים אילו "ישראל ביתנו" הייתה מימין לליכוד. אולמרט וציפי לבני לא היו מנהלים מו"מ עם האיחוד הלאומי, שגם לא היה מנהל מו"מ אתם, כפי שהליכוד לא היה מנהל מו"מ עם מרצ.

המפץ הפוליטי הגדול - ההליכה המשותפת של הליכוד ו"ישראל ביתנו" ברשימה אחת לבחירות, עורר תגובות חריפות מצד מפלגות מה שקרוי "מרכז – שמאל". המסר המרכזי היה שהליכוד חתך ימינה כאשר התאחד עם ליברמן. זו אמירה צפויה ומתבקשת, בדיוק כפי שתגובת הח"כים מ"האיחוד הלאומי" לפיהם הליכוד חתך שמאלה לעבר ליברמן שחתך שמאלה לעבר הליכוד" צפויה ומתבקשת.

האם באמת שיתוף הפעולה בין שתי המפלגות הללו מבטא היימנה של הליכוד?

בתחום המדיני, "ישראל ביתנו" יונית יותר מהליכוד. נכון שליברמן מתבטא בבוטות בלתי דיפלומטית, והדבר צורם במיוחד לנוכח תפקידו כשר החוץ. לא אחת, ראש הממשלה נאלץ לנקות אחריו. אבל לעמקם של דברים, דווקא ליברמן דוגל בפשרה טריטוריאלית עמוקה, כולל ויתור על שטחים מאוכלסים בצפיפות בערבים בתוך הקו הירוק, תמורת השארת גושי ההתיישבות בישראל. מן הבחינה המדינית, אי אפשר בשום אופן לראות בחבירה הזאת חיתוך ימינה של הליכוד.

בתחום החברתי כלכלי, אין הבדל בין שתי המפלגות ולכן גם כאן הגדרה כזאת אינה נכונה.

בענייני דת ומדינה "ישראל ביתנו" היא מפלגה חילונית מובהקת, רחוקה מן הצביון המסורתי של הליכוד. על פי ההגדרות המקובלות בישראל, "ישראל ביתנו" היא הרבה יותר שמאלה מן הליכוד בתחום הזה.

התחום שבו אכן "ישראל ביתנו" היא מפלגת ימין מובהקת, הוא היחס לערביי ישראל. הליכוד הוא מפלגה ליברלית, האמונה על רעיונות של שוויון אזרחי. "שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב בן נצרת ובני" שורר ז'בוטינסקי. מנחם בגין, כראש האופוזיציה לשלטון מפא"י, נאבק למען ביטול הממשל הצבאי לערביי ישראל. ליברמן, לעומת זאת, מזלזל בדרכו ההיסטורית של הליכוד בנושא זה, שהינה "פיינשמקרית" בעיניו. גישת "בלי נאמנות אין אזרחות" מנוגדת בתכלית לעקרונות הדמוקרטיה, למגילת העצמאות ולעקרונות הליכוד. נשאלת השאלה האם "ישראל ביתנו" תסיט את הליכוד מדרכו, או שמא האיחוד בין המפלגות יביית וירסן את ליברמן?

ימים יגידו.

            Win win

המהלך הפוליטי של נתניהו וליברמן הוא מהלך מבריק. מה עומד מאחוריו?

בראש ובראשונה, כבכל איחוד, התקווה לסינרגיה, כלומר לשלם הגדול מסכום חלקיו.

מעבר לכך, לשני האישים אינטרסים המצדיקים את המהלך. נתניהו קורא סקרים ויודע שניצחונו בבחירות כמעט מובטח. הוא חושב על הבוקר שלמחרת, ורוצה לחלץ את עצמו מהמבנה הקואליציוני הגורם לתלות במפלגות אחרות. המצב שבו מפלגת השלטון היא מפלגה בינונית בגודלה, מערער מאוד את המשילות. נתניהו רוצה להחזיר את ישראל לימים שבהם מפלגת השלטון נהנתה ממספר מנדטים גדול והתלות שלה בשותפות היה קטן הרבה יותר. ההליכה המשותפת על ליברמן עשויה לספק לו את מבוקשו.

ומדוע ליברמן ויתר על עמדת הכוח של שותף קואליציוני, כדי להיות שותף במפלגה הגדולה? הסיבה שלו אחרת לגמרי. שאיפתו של ליברמן היא ראשות הממשלה. "ישראל ביתנו" הייתה המנוף להכרה בו כמנהיג מפלגה וככוח פוליטי משמעותי. אולם "ישראל ביתנו" מיצתה את הפוטנציאל האלקטורלי שלה ולכן סיימה את תפקידה. כרגע, ליברמן חותר להגיע עם כ-15 הח"כים שלו לליכוד. אני מעריך, שזמן לא רב אחרי הבחירות יהיה איחוד מלא בין המפלגות, וליברמן יבנה את התמודדותו על הנהגת המפלגה והמדינה בעידן שאחרי נתניהו, מול יריבים כבוגי יעלון, גדעון סער ואחרים.

לפיכך, זהו מהלך מובהק של win win. שני הצדדים מרווחים מן העסקה. מה שיכול לטרפד את החגיגה הוא כתב אישום נגד ליברמן.

אין זה מן הנמנע שבתוך ימים או שבועות יוגש כתב אישום נגד ליברמן. במקרה כזה, ימצא נתניהו את עצמו עם חטוטרת מאוד לא סימפטית ערב הבחירות, כאשר מס' 2 ברשימתו הוא נאשם בפלילים.

            האם שלי תמצמץ?

מה ההבדל בין ציפי לבני לבנימין נתניהו בתחום החברתי כלכלי? שום הבדל. שניהם דוגלים בגישה שמרנית, ניאו ליברלית. ציפי לבני היא "קדימה", ובענייני חברה וכלכלה "קדימה" היא מפלגת ימין מובהקת. ציפי לבני לא פרשה מן הליכוד בשל המדיניות הכלכלית אלא בשל הקו המדיני.

לאורך שנים רבות, גם מפלגת העבודה שידרה על אותו גל. מאז בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות המפלגה, היא הובילה בה שינוי מהותי – מפלגת העבודה אימצה קו סוציאל דמוקרטי, העמידה אותו על ראש שמחתה תוך דחיקת הסוגיה המדינית לשוליים והיא בונה את עצמה ואת מפלגתה כאלטרנטיבה סוציאל דמוקרטית לדרך של הליכוד ו"קדימה".

משמעות סדר העדיפויות של שלי יחימוביץ', היא שעדיפה בעיניה חבירה ליריבים בתחום המדיני כדי לקדם את האג'נדה החברתית שלה, על פני חבירה ליריבים בתחום החברתי כדי לקדם אג'נדה מדינית.

עד כה, מפגינה שלי יחימוביץ' עמידות ונחישות מול הלחצים לסטות מן הקו שלה. עתה, לאור האיחוד בין הליכוד ל"ישראל ביתנו", הלחץ על שלי יחימוביץ' לשתף פעולה עם ציפי לבני ואולי גם עם יאיר לפיד, יגבר באופן משמעותי. מול הליכוד הגדול, יאמרו עליה, יש צורך באחדות ה"מרכז-שמאל". יטענו כלפיה, שבשל ענייני אגו היא מונעת את גיבוש הגוש של השבט, והיא תישא באשמת הכישלון.

זהו מבחן מנהיגות קשה לשלי יחימוביץ'. האם היא תדבק בדרכה ובאסטרטגיה הפוליטית שלה, הוא שמא תמצמץ ותהרוס את מה שהיא בנתה במחי אשליית ציפי לבני?

            ככלב שב על קיאו

בספר משלי נאמר: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל-קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו, יא). כך, בתגובה פבלובית, כל אימת שישראל מותקפת, יש בתוכנו מי שמיד יוצאים נגד ... ישראל, מאשימים אותה בהסלמה (תמיד אפשר להמציא איזו אשמה, שאלו את גדעון לוי) ואם ישראל עוד מעזה להגן על עצמה, על אחת כמה וכמה.

וכך, לנוכח מתקפת הקסאמים על אזרחי הדרום, יצאו כמה עשרות ישראלים מכוערים, צעירי מרצ, להפגנה ליד ביתו של שר הביטחון, בקריאות נגד ההסלמה היזומה בידי ישראל מסיבות אלקטורליות, וקראו סיסמאות שווא נבובות כמו "לא רוצה למות למען 'עצמאות'" וכד'.

ראש הממשלה מתהדר במערכת הבחירות בשקט הביטחוני ואף מציג את עצמו כזהיר, ללא אצבע קלה על ההדק, ללא הרפתקנות ביטחוניות. איזו סיבה יש לו לפעול נגד הקמפיין של עצמו, בייזום הסלמה ערב הבחירות? האם שיבוש חייהם של מאות אלפי ישראלים היא נכס אלקטורלי? הרי אלה דברי הבל ורעות רוח. אדרבא, אם יש שיקולים אלקטורליים בפעולת ישראל ב"סיבוב" הזה, זהו האיפוק והריסון הקיצוניים שישראל נקטה, כדי למנוע הסלמה, והשתלבותה המהירה ביוזמה המצרית להפסקת האש.

אבל טיעונים רציונליים אינם רלוונטיים כאשר מדובר בישראלים המכוערים האלה, צעירי מרצ. תגובתם פבלובית, במיוחד בתקופת בחירות. וזהבה גלאון הוסיפה אף היא עוד קיסם של הסתה למדורה (ואח"כ הצטדקה שלא האשימה את הממשלה בהסלמה משיקולים אלקטורליים, אלא רק הזהירה מפני הסלמה משיקולים אלקטורליים...).

על רקע ההתנהגות הנואלת והמכוערת הזאת, ראוי לציין לשבח את שלי יחימוביץ', שנהגה כאופוזיציה אחראית ונאמנה והתייצבה מאחורי פעולות הממשלה וצה"ל ללא סייג.

            הפייגלינים של מפלגת העבודה

פייגלין אינו באמת ליכודניק. בהשקפותיו המדיניות הוא ימינה מן האיחוד הלאומי. אילו רץ כמפלגה נפרדת לבחירות, ספק רב אם היה עובר את אחוז החסימה. הוא בחר בדרך אחרת – השתלטות עוינת על הליכוד, מפלגת שלטון גדולה ורחבה. להשתלט על הליכוד הוא לא הצליח וכנראה גם לא יצליח, אך בהחלט הצליח להתברג וקבוצתו הייתה לגורם רב השפעה בליכוד.

גם במפלגת העבודה יש פייגליניזם – ניסיון של גורמים רדיקאליים קיקיוניים לבצע השתלטות עוינת על מפלגה הרחוקה מן האידיאולוגיה שלהם ת"ק על ת"ק פרסה. בניגוד לפייגלין המקורי, הם אינם מנסים, לעת עתה, להתמודד על ההנהגה, אלא להשתבץ בכנסת.

בפרק הקודם ביומן הבחירות כתבתי על יריב אופנהיימר. קיצונית הרבה יותר ממנו היא מירב מיכאלי.

הטור של מיכאלי ב"הארץ" ממוקם, מבחינה אידיאולוגית, לא רחוק מן הסביבה של גדעון לוי, עמירה הס ויצחק לאור. ובמפה הפוליטית היא נמצאת הרבה משמאל למרצ. היא תומכת בעריקת חיילי צה"ל מהגנה על המדינה ("סרבנות", בכיבוסית מצויה) ובכלל, עמדותיה הן פוסט ציוניות מובהקות.

בנוסף לכך היא גם שוביניסטית אנטי גברית. כפמיניסט מושבע ומוצהר, המאמין בכל לבי בשוויון המינים, אני סולד משוביניזם גברי ונשי כאחד. שנאת הגברים של מיכאלי אינה פמיניזם אמתי. כפי שהלאומנות היא מוטציה של הלאומיות, כפי שהסטליניזם הוא מוטציה של הסוציאליזם, כפי שנטורי קרתא הם מוטציה של הדתיות, כך השוביניזם הנשי הוא מוטציה של הפמיניזם.

שלי יחימוביץ' יוזמת שינוי מבורך בחוקת הבחירות של מפלגתה – 13 שנות צינון למורשעים בעבירות פליליות בטרם שיוכלו להתמודד. מן הראוי שתיזום שינוי נוסף – הצהרת נאמנות לעקרונות יסוד, כתנאי להתמודדות. מי שמתנגד לציונות או מי שתומך בסרבנות, לא יוכל להתמודד במפלגת העבודה. שיתמודד בחד"ש.

            במעגלי צדק

אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, המועמד הראשון שהייתי בוחר בו בפריימריס היה חילי טרופר. טרופר הוא אידיאליסט צעיר, החולם ומגשים רעיונות של צדק חברתי.

חילי הוא בן 34 בלבד, אך יש לו רקורד עשיר של עשיה מוצלחת מאוד למען החברה הישראלית. הוא שירת כקצין ב"דובדבן" וממשיך לשרת בה עד היום במילואים. הוא היה אחד הדמויות המרכזיות בעמותת "גשר", אותה ייסד אביו, הרב ד"ר דניאל טרופר, המכהן כנשיאה. "גשר" הינה עמותה הפועלת לקירוב לבבות בין חילונים ודתיים ושותפה בעמותת "פנים", ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.

לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמדריך חבורות רחוב. הוא ייסד את עמותת "שכן טוב" – העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, מועדוניות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות ועוד פעילויות צדקה מבורכות. מתוך הפעילות הזאת וההיחשפות לעוני ולמצוקות בחברה הישראלית, הבין חילי שאין להסתפק בצדקה, ויש לחתור לצדק חברתי, כלומר לפתרון עומק של חוליי החברה ולא רק עזרה לנפגעיה. הוא הקים את עמותת "במעגלי צדק", ארגון של צעירים דתיים, הפועלים למען צדק חברתי ברוח היהדות. הארגון עוסק הן בחינוך והסברה והן באקטיביזם חברתי. אחת היוזמות המרכזיות והברוכות של הארגון, היה תו התקן של כשרות חברתית. כדתיים, שאלו את עצמם טרופר וחבריו, איך זה שהם לעולם לא יאכלו במסעדה המוכרת מזון לא כשר, אך לא ישאלו את עצמם האם תנאי ההעסקה במסעדה שהם אוכלים בה הוגנים, האם העסק נגיש לבעלי צרכים מיוחדים ועוד. הם פיתחו מודל מקצועי מאוד להגדרת הכשרות החברתית של עסקים, הנפיקו תעודות כשרות לעסקים המעוניינים בכך ועומדים בקריטריונים. הרבה מאוד ירושלמים מקפידים לא להיכנס לעסקים שאין להם כשרות חברתית. בני נוער שהתנדבו לפעול במסגרת הארגון, החלו לברר האם אנשי האחזקה והאבטחה בבתי הספר שלהם הנם עובדי קבלן, האם הם מקבלים שכר נאות ולהיאבק בתוך בית הספר לשינוי. אלו רק חלק מן הפעילות העשירה של העמותה.

בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר היא לסייע לנזקקים לצאת ממצבם, מה שקרוי – לתת להם חכות. חילי היה בין מקימי קרן "פסיפס" - המסייעת לאנשים להיחלץ מקשיים כלכליים באמצעות מימון אבחונים, סיוע ברכישת מקצוע, מלגות לימודים ועוד.

כמו כן הוא היה ממייסדי וראשי תנועת "אחריי!" הפועלת בפריפריה ובשכונות מצוקה, לטיפוח מנהיגות צעירה של בני נוער. אלפי בני נוער שותפים בה, ועוסקים בהתנדבות ובעשיה למען הקהילה. גולת הכותרת של התנועה היא קורס ההכנה לצה"ל, המחנך, מעודד ומכשיר את בני הנוער לשירות משמעותי בצה"ל.

בשנים האחרונות חילי ניהל בהצלחה את בית הספר "ברנקו וייס" ברמלה, המעניק הזדמנות שניה לבני נוער שנשרו ממערכות החינוך הרגילות.

הצטרפותו של חילי לפוליטיקה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. אין ראוי ממנו. אני מקווה שהצטרפותו היא ראשית ביטול הזיהוי של מפלגת העבודה כמפלגה חילונית, והפיכתה למפלגה כלל ישראלית.

ככל שמפלגת העבודה תהיה מפלגה של טרופרים ולא של אופנהיימרים, כך היא תצדיק את יומרתה להמשיך ולשאת את דגל תנועת העבודה הציונית.

            אורי שגיא והעיקרון הפיטרי

בספרו "העיקרון הפיטרי" (1968) ניסח לורנס ג'יי פיטר את אחד מחוקי היסוד של ארגון היררכי. העיקרון הפיטרי קובע, שכל עובד מוצלח יקודם בתפקידו, כל זמן שהוא מבצע את תפקידו בהצלחה והוא יתקבע בסופו של דבר, בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה. כיוון שבתפקיד זה ייתפס ככישלון, לא יקודם עוד ויתקע בו שנים רבות. כך, טוען פיטר, המערכת ההיררכית מנתבת את עובדיה דווקא לתפקידים שאין הם מתאימים להם.

הצבא הוא מערכת היררכית מובהקת, הנמצאת כל העת בשדרוג מפקדיה בסולם הפיקוד והדרגות. ככזאת, המערכת הצבאית מועדת לפורענות הפיטרית. אלא שהמוביליות הרבה בצבא, אינה מאפשרת היתקעות ארוכה של אדם בתפקיד. לעתים הוא יבעט כלפי מעלה, אך סביר לרוב הוא יבעט החוצה.

אורי שגיא הוא התגלמות העיקרון הפיטרי. הוא היה חייל למופת, מפקד נערץ, קצין מצטיין, מח"ט יוצא מן הכלל – גאוות "גולני". וכך הוא התקדם בסולם הדרגות והפיקוד עד שהגיע לתפקיד ראש אמ"ן. בתפקיד זה יצר את הקונספציה המופרכת והמסוכנת אודות "השינוי האסטרטגי" של אסד, שהחליט להביא לשלום עם ישראל. בשל אופי המוביליות בצה"ל הוא לא נתקע בתפקיד ראש אמ"ן, אבל הוא נשאר תקוע בקוסנפציה בה התאהב, והוא שבוי בה גם בחלוף שנות דור, לאחר שהמציאות הוכיחה שוב ושוב את מופרכותה.

הקונספציה הזאת היא הנדוניה המפוקפקת ששגיא מביא עמו לפוליטיקה.

            כגנב במחתרת

ביומן הבחירות הקודם כתבתי על החלטתי שלא לתמוך במפלגת העבודה, הכוללת בהנהגתה את אורי שגיא, אף שעד הצטרפותו זאת הייתה נטייתי. מיד שאלו אותי רבים, אם המסקנה מכך היא שאתמוך בליכוד.

האפשרות של תמיכה בליכוד אינה אופציה בעבורי, מאותן הסיבות ששקלתי לתמוך במפלגת העבודה – התנגדותי לדרכו החברתית הכלכלית של הליכוד ובמיוחד של נתניהו. אולם בוודאי שהרקורד של נתניהו בסוגיית הגולן אינה סיבה בעבורי לתמוך בו, אלא דווקא להתנגד לו.

בשתי הקדנציות שלו כראש הממשלה, סובב נתניהו את הציבור הישראלי בכחש, וכגנב במחתרת ניסה לממש בסתר את מה שאורי שגיא מטיף לו בגלוי.

אני מבכר רע גלוי על רע סמוי.

            קרב מאסף חשוך

בשנת השישים למדינת ישראל ערכתי יחד עם עמיתיי ד"ר מיכל אפללו וד"ר יעקב מעוז חוברת - סדר יום העצמאות של החברה למתנ"סים: "אנו מכריזים בזאת". את החוברת סיימנו בתפילה לשלום המדינה ולצדה טקסט שכתב הרב שלמה אבינר על משמעות התפילה הזאת בעבורו.

הרב אבינר כתב את הדברים לאחר ההתנתקות, כאשר גורמים בציונות הדתית גילו סממני בדלנות מן המדינה, ובין השאר הפסיקו לקרוא את התפילה הזאת. המסר המרכזי של הרב היה, שגם אם המדינה פועלת בניגוד מוחלט לעמדותיו זו המדינה שלו והוא מאמין בה ואוהב אותה. וגם אם הממשלה, כל ממשלה, נוקטת בקו שמקומם אותו, זו הממשלה שלו והוא מכבד אותה ומתפלל לשלומה.

בתקופת ההתנתקות, הרב אבינר יצא בשצף קצף נגד הקריאות לסרבנות. הוא היה לסמל הממלכתיות בציונות הדתית והפך לסדין אדום בקרב אנשי הימין הקיצוני, שהפכו אותו מוקד לגידופים והתנכלויות בנוסח "תג מחיר".

ומדוע אני מזכיר זאת? כדי להצביע על המורכבות הרבה של המגזר הדתי לאומי. הנה דווקא אותו רב ממלכתי ומתון, הוא בין הפנאטים ביותר כאשר מדובר בשוויון המינים ובכבוד לאישה. הוא אובססיבי בנושא ה"צניעות" ובשמה הוא דוגל בהדרת נשים. השבוע הוא פסק שאסור לנשים להתמודד לכנסת. הוא כתב, שראוי היה שלא תהיה להן גם זכות בחירה, אך עם העובדה הזאת יש להשלים.

אלו עמדות חשוכות ונבערות ועל הציונות הדתית להתנער מהן מכל וכל. ובכלל, מן הראוי שהציונות הדתית תחזיר עטרה ליושנה, ותחזור לרוחה המקורית, המכבדת את הרבנים ומקבלת מהם השראה, אך אינה מקבלת את מרותם ואינה מתייחסת אליהם כאל פוסקים. בכך היא נבדלה מן החרדיות, אך הרוח החרד"לית הקיימת בתוכה היום, מטשטשת את ההבדל המהותי הזה.

הדבר החיובי היחיד בהקשר של דברי הרב אבינר, הוא שהתופעה שהוא מייצג היא ניסיון להתמודד עם מהפכה פמיניסטית ברוכה בתוך הציונות הדתית, לא רק באשר למקומה של האישה בחיים הציבוריים, אלא גם בבית המדרש ובבית הכנסת. אני מאמין, שהמהפכה הזאת חזקה יותר מקרב המאסף החשוך של הרב אבינר.

* "חדשות בן עזר"