הבלוג של אורי הייטנר

התנועה הקיבוצית סוערת וסואנת, גועשת ורועשת, שוצפת וקוצפת, סביב סוגיות הרות גורל; שאלות של שיריוּן, מיקוּם, ייצוּג ועוד כהנה וכהנה סוגיות רעיוניות ואידיאולוגיות, ערב הבחירות המקדימות של מפלגת העבודה. כך, לפחות, קראתי ברדיו ושמעתי בעיתון. כמוני, מן הסתם, רובם הגדול של הקיבוצניקים, שהשאלה "האם ישוריין מקום 13 לנציג התנועה" או משהו כזה, מעניינת אותם כשלג דאשתקד.

ולמה שיעניין? אם מדובר בסידור עבודה לחבר קיבוץ שהכנסת היא השלב הבא בקריירה שלו ... זה באמת לא כל כך מעניין.

אילו לפחות היה מדובר במי שיישא את דגל ההתיישבות.

מאחר ועיקר הסערה קשורה לשאלת מיקומו של ולולה, אני מרשה לעצמי לתהות ביני לביני, האם מדובר במי שנושא ויישא את דגל ההתיישבות. משום מה אני חש, שדגל ההתיישבות שבידיו ממורט ומסמורטט.

אנו נמצאים בעיצומו של ג'יהאד נגד ההתיישבות, נגד עצם רעיון ההתיישבות. גורמים פוסט-ציוניים עושים כל שלאל ידם להבאיש את ריחה ולגרום לה לדה-לגיטימציה. ההתיישבות היא התגלמות הציונות, ופגיעה בהתיישבות היא פגיעה בציונות.

אותם גורמים מצאו נקודת תורפה שבה ניתן לתקוף את ההתיישבות – ועדות הקבלה. ועדות הקבלה, שנועדו לאפשר קיומם של יישובים כפריים קהילתיים, מאחר ויישוב כזה לא ייכון אלא על שותפות בין אנשים המאמינים בדרך ההתיישבות הקהילתית (לגווניה ודרכיה), רוצים ומוכנים להיות פעילים ותורמים – צוירו כמותג של "גזענות"; ועדות שנועדו, כביכול, להבטיח את "טוהר הגזע" של היישובים ולמנוע את קליטתם של אלפי הערבים שרוצים, כביכול, להתגורר בהם. המאבק בוועדות הקבלה, כלומר בהתיישבות, נעשה בדרכי הסתה והשמצה בכלי התקשורת, ובפעולה משפטית. בית המשפט העליון שבוי בשיח זכויות אינדיבידואלי, וכל מה שמריח קולקטיב, קהילתי או לאומי, זר לו. אויבי ההתיישבות מנצלים את האג'נדה המשפטית הזאת, לפגיעה בהתיישבות.

לאורך מאה שנות התיישבות, לא היה צורך בחוק ועדות קבלה. הרי היה מובן מאליו שחברי היישוב בוחרים את המצטרפים אליהם. חוק ועדות הקבלה, היה צעד של ציונות מתגוננת, ניסיון לעגן בחוק דרך מינימליסטית להגן על ההתיישבות, מפני מתקפתם של חורשי רעתה.

החוק הזה הוצג כחוק "גזעני" ו"מפלה" כחלק מ"מתקפת חוקים גזענית אנטי דמוקרטי" ושלל שקרים והפחדות מסוג זה. והנה, ערב ההצבעה על החוק, יצא מזכיר התנועה הקיבוצית בהודעה המתנגדת לו ומגנה אותו.

איזו צביעות! הרי אין חברה שיש בה תהליך מיון כה קשה כמו הקיבוץ – שורה של מפגשים, ביקורי בית, אירוחים בקיבוץ, מפגשים עם חברים עד הקבלה למועמדות ביישוב. ואחרי שהמשפחה עוזבת הכל ובאה לקיבוץ, עוד שנתיים של מועמדות ובסופן הצבעה בקלפי של כל החברים, הדורשת רוב של 2/3! חוק ועדות הקבלה, בסך הכל רצה לאפשר קיומה של ועדה אזורית (!) שתחליט אם לקבל אנשים חדשים למושב, יישוב קהילתי או הרחבה קהילתית, רק בגליל ובנגב, רק ביישובים קטנים. ונגד המינימום הזה יצא ולולה במפגן של הפניית עורף לאחינו המתיישבים הלא קיבוציים, אך ורק מתוך רצון להתייפייף ולשאת חן בעיני החוגים ה"נאורים", עוכרי ההתיישבות.

היה זה צעד נפסד, מכוער, אגואיסטי, לא חברי והוא עוד יתנקם בנו. הרי ברור שכל הטיעונים נגד ועדות קבלה ביישובים קהילתיים יופנו גם לקיבוצים, וקיבוצים המקיימים הרחבות כבר צריכים להתמודד עם הדה-לגיטימציה הזאת.

אך טבעי שאחרי ראשות מועצה אזורית ותפקיד מזכיר התנועה הקיבוצית, התחנה הבאה שולולה חותר אליה היא הכנסת. אולם לאור התנהגותו המחפירה בנושא חוק ועדות הקבלה, ספק אם הוא האיש הראוי לשאת את דגל ההתיישבות.

* "ידיעות הקיבוץ"