כאשר רבין נרצח, הייתי דובר ועד יישובי הגולן. היה זה בתקופת המאבק נגד נסיגה מהגולן, וראש הממשלה יצחק רבין היה היריב העיקרי שלנו. אולם כאשר נודע דבר הרצח, חשתי כאילו הכדורים שנורו לעברו של ראש הממשלה כוונו ישירות אליי. לא זכור לי אירוע כלשהו לפני הרצח או אחריו, שגרם לי לתחושה כה מרה וצורבת של כאב, של צער, של אובדן, של חוסר אונים, של זעם, של אסון לאומי. כך חשתי אני וכך חשו כל חבריי.
במלאת שבוע לרצח, השתתפתי בכנס זיכרון ושיח באחד מקיבוצי עמק בית שאן. בדרכי לכנס, שמעתי ברדיו את אמנון אברמוביץ', מדבר על כך שבאירוע לזכר רבין במהלך השבוע יצאו אנשים רבים ונכנסו למכוניות ועליהן המדבקה "העם עם הגולן". הוא כינה אותם "צבועים". בכנס עצמו התקבלתי בעוינות רבה, כמי ששייך לצד של "הרוצחים". תגובות דומות קיבלתי למחרת, עת השתתפתי יחד עם רבים מחבריי בעצרת ענק בכיכר רבין. זאת, חרף העובדה שאופן המאבק שניהלנו היה מופת של דמוקרטיה, היפוכה המוחלט של האלימות, ששיאה היה הרצח. אבל די היה בכך שנאבקנו נגד הממשלה, כדי שיסמנו אותנו.
אני קיבוצניק גלוי ראש, ולכן לא ספגתי את מה שספגו חבריי, אנשי הציונות הדתית, שנרדפו עד חורמה בעקבות הרצח. במקום שכל הכוחות בעם ישראל, הדוגלים בדמוקרטיה וסולדים מאלימות והתלהמות, יתאחדו בגינוי והוקעה של הרצח, של הרוצח, של ההסתה שקדמה לרצח, נוצל הרצח לעשיית הון פוליטי, לדה-לגיטימציה כלפי כל מי שהעז להתנגד למדיניות הממשלה. המסר הזה הוא היפוכו המוחלט של המסר הראוי. על פיו, לא נרצח ראש הממשלה של כל מדינת ישראל בידי טרוריסט בן עוולה, אלא ראש הממשלה של המחנה "שלנו" נרצח בידי המחנה "שלהם". עד היום יש המטפחים את המסר הזה. העצרת המרכזית בכיכר רבין מידי שנה, הפכה לאירוע המסמל את המגמה הזאת – המפגש השנתי של המחנה, המתכנס ליצור דה-לגיטימציה למחנה האחר. התוצאה העיקרית של המגמה הזאת, הייתה פיחות הולך וגובר בזכרו של רבין ז"ל ובמעמדו של יום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין.
העצרת שנערכה השנה בהובלתן של תנועות הנוער בראשות תנועת "דרור ישראל", הייתה שונה. יוזמי העצרת הזמינו את תנועת "בני עקיבא" ואת הציונות הדתית להשתתף בה, וראשיה הוזמנו לשאת דברים בעצרת. לראשונה, אנשי הימין והשמאל משלבים ידיים באמירה משותפת, חדה וברורה, בעד הדמוקרטיה, בעד אחדות לאומית שמעל למחלוקות, בעד לגיטימיות הדעות השונות, בעד שיח פלורליסטי של כבוד הדדי, בעד כיבוד החלטות הכנסת והממשלה גם כשאנו מתנגדים להן, נגד אלימות, נגד גזענות, נגד הסתה.
דובר תנועת "המחנות העולים" ערן אבידור, חבר קיבוץ נערן בבקעת הירדן ומיוזמי העצרת, כתב בעיתון "ידיעות הקיבוץ": "זה לא מאבק בין שמאל לימין. ישנם רבים המתנגדים לפתרון שתי המדינות אך מתביישים בגזענות ובשנאה, וישנם כאלה התומכים בפתרון שתי המדינות והם גזענים, שונאים ומסיתים בכל רמ"ח אבריהם".
אין לי ספק שדברים אלה יקפיצו רבים במחנה ה"שמאל", כפי שהשתתפות "בני עקיבא" בעצרת עוררה התנגדויות בתוך הציונות הדתית, אך מי שבחרו בדרך הזאת, משני הצדדים, בחרו בדרך הנכונה. זו הדרך הראויה לציין את יום השנה לרצח ולחנך את הדור הצעיר לערכים דמוקרטיים.
אני מקווה מאוד שאין זו אפיזודה חד פעמית, אלא תחילתו של מפנה, ראשיתו של תיקון לאומי וחברתי.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
