הבלוג של אורי הייטנר

            שקט הוא רפש

"אינך מנהל מאבק חסר סיכוי?" נשאל השר מיקי איתן בראיון לגל"ץ. "אני מנהל מאבק צודק", השיב איתן.

מיקי איתן ידע שהוא מנהל מאבק חסר סיכוי. הוא ידע שחברי ועידת הליכוד יתאחדו סביב מנהיג מפלגתם ערב הבחירות ולא יעלו על דעתם לפגוע בו, בכוחו ובתדמיתו. הוא ידע שעמדתו אינה פופולרית ולא תוסיף לו פופולריות. אבל הוא מאמין בדרכו ונאבק עליה, כפי שעשה תמיד. מיקי איתן מוכשר, כריזמטי וביצועיסט, יכול היה לפני שנים רבות להיות בצמרת המובילה של הליכוד, אך הוא מעולם לא היסס לנקוט בעמדות בלתי פופולריות, לדבוק באמת שבה הוא מאמין, מתוך נכונות לשלם את המחיר. ואכן, השורה השניה והשלישית בהנהגת הליכוד הייתה ותהיה תקרת הברזל שלו.

בשיר בית"ר, פרי עטו של זאב ז'בוטינסקי, המנונה של תנועת בית"ר והמנונו של הליכוד, מופיעה השורה האלמותית "שקט הוא רפש". מיקי איתן הוא התגלמות המושג הזה. הפעם, כבמקרים אחרים, אין הוא היחיד שעמדתו שונה מהזרם, אולם הוא היחיד המוכן לשחות נגד הזרם ולשלם את המחיר. הבית בו מופיעה השורה הזאת נפתח במילים: "תגר על כל מעצור ומיצר". יש שינודו למיקי איתן ויראו בו פרד עקשן ההולך עם הראש בקיר. אני מלא הערכה אליו, כמי שאינו חושש לקרוא תגר, על כל מעצור ומיצר.

קראתי את דברי הפרשנות המנבאים את היחלשות הליכוד ו"ישראל ביתנו" בעקבות ההחלטה לרוץ יחד, ולא השתכנעתי. אני מעריך שהאיחוד בין המפלגות לכל הפחות ישמור על כוחן המשותף, יבטיח את היות הליכוד המפלגה הגדולה ביותר ויקטין מאוד את כושר המיקוח והסחיטה של השותפות הקואליציוניות. מבחינה פוליטית, אין ספק שמדובר בצעד נבון.

תפקידה של מפלגה פוליטית לשקול שיקולים פוליטיים, בוודאי ערב בחירות, כדי לחזק את כוחה ואת יכולתה לקדם את רעיונותיה. אבל תפקידה של מפלגה גם לשמור על זהותה, על צביונה. החיבור עם "ישראל ביתנו" לא יהפוך את הליכוד למפלגה ניצית יותר, כיוון שבניגוד לדימוי הציבורי, דרכה המדינית של "ישראל ביתנו" מתונה ופשרנית יותר, אף שהיא עטופה בעור של זאב. אולם עמדותיה של "ישראל ביתנו" בענייני פנים, מרחיקות מאוד את הליכוד מן המסורת הליברלית שבה עוצבה בידי ז'בוטינסקי ובגין. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בנוגע ליחס לערבים. גישת האזרחות המותנית של ליברמן, רחוקה מאוד מ"שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב בן נצרת ובני" של ז'בוטינסקי וממאבקו של בגין נגד הממשל הצבאי על ערביי ישראל. הוא הדין בגישתה של "ישראל ביתנו" לעקרונות שלטון החוק ועליונות המשפט. "פיינשמקרים", מכנה ליברמן בלעג את הליכודניקים הדבקים בדרכם ההיסטורית.

מיקי איתן אינו מתבייש להיות "פיינשמקר". הוא מאמין שזהו ההדר הבית"רי עליו גדל. ועל כך הוא מנהל מאבק הירואי, כנגד כל הסיכויים. על כך הוא ראוי לכל שבח. אילו הייתי ליכודניק, הייתי בוחר בו בפריימריס ללא היסוס.

            תרגיל בתרגום

"הארץ" עושה כל מאמץ להציג את ישראל כמדינה גזענית ואת אזרחיה כגזעניים, גם באמצעות "סקרים" הזויים – עלבון לאינטיליגנציה של הקוראים.

ישראל אינה מדינה גזענית. הישראלים אינם גזענים. אבל יש בישראל גזענות. יש גזענות כלפי ערבים, כלפי מהגרים זרים, כלפי עולי אתיופיה, כלפי חרדים, כלפי מתנחלים. ויש גזענות כלפי "רוסים", כלומר כלפי ישראלים יוצאי חבר העמים.

השד הגזעני הרוסופובי יוצא שוב ושוב מן הבקבוק, ככלי לסנוט ביוצא חבר העמים שהצליח יותר מאחרים בחיים הפוליטיים, אביגדור ליברמן. מי הוא הרוסון הזה ש"ישתלט" לנו על המדינה? הרי "הרוסים" הם כידוע מאפיה וזונות, ומה להם ולפוליטיקה הישראלית.

ליברמן עלה לארץ בגיל עשרים. הוא ישראלי כבר 34 שנים. אבל אצל הגזענים האלה הוא יהיה תמיד "רוסי". זו לא רק גזענות. זאת גם כפירה בציונות. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי – מדינתם של כל היהודים באשר הם. כל יהודי העולה לישראל הוא מיד אזרח ישראלי, שווה זכויות וחובות. מדינת ישראל קמה כמדינה של עולים חדשים. ראש הממשלה הראשון שנולד בישראל נכנס לתפקידו 26 שנים אחרי הקמת המדינה, ואחרי תום תפקידו חלפו עוד 15 שנים עד ששוב נבחר יליד הארץ לראשות הממשלה. מתוך 9 נשיאי ישראל, רק שניים הנם ילידי הארץ.

אבל רוח גזענית רעה מנשבת בשנים האחרונות בישראל, והיא מתמקדת ביוצא חבר העמים שהעז להתקדם ולהצליח בפוליטיקה הישראלית, ומה שגרוע יותר – בצד הלא נכון. מזה שנים רבות נערך קמפיין גזעני נגד "הרוסי" הזה, אותו מובילים נאורים כמו יוסי שריד, עקיבא ("איווט ינק את הבולשביזם הסובייטי... ליברמן נשלח אל נתניהו כדי לממש את החזון הלניניסטי, שככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר") אלדר וגדעון לוי. וכך כתב ב"הארץ" בראשית השבוע אמיר אורן: "הנתון המצמרר מכל גלוי לעין ... מתווה עלילת הסרט מתבקש מאליו: נער מהגר מברית המועצות, ממלכת המפלגה הקומוניסטית והק-ג-ב, מטפס בשקדנות במעלות הפוליטיקה, ומתיישב לבסוף בלשכת ראש הממשלה, עם תחנת ביניים במשרד הביטחון. את השאר ישלים הדמיון".

לפני שנים רבות, עשיתי תרגיל לחניכיי: קראתי להם מאמר מסוים, ושאלתי אותם מהיכן הם מעריכים שלקחתי אותו. כולם היו בטוחים שהוצאתי אותו מפרסומים של תנועת "כך", ושאני מעביר להם עוד פעולה על סכנת הכהניזם והגזענות. ואכן, עסקתי בסכנת הגזענות, אך הפעם לא בסכנת הכהניזם. קראתי להם מאמר מתוך העיתון "כותרת ראשית", שבו בכל מקום שהופיעה המילה "חרדי" החלפתי אותה ב"ערבי".

אני מציע לקחת את המאמר הזה, ולדמיין לעצמנו באיזה עיתון ובאיזו שפה הייתה מוצגת כך "השתלטותו" של מהגר יהודי על השלטון.

            מסע הצלב של "הארץ"

מזה זמן רב עורך עיתון "הארץ" מסע צלב נגד שלי יחימוביץ'. מצד אחד, איש הימין הכלכלי הקיצוני נחמיה שטרסלר תוקף אותה שוב ושוב בארסיות על עמדותיה הסוציאל דמוקרטיות. ומצד שני, מערכת העיתון ורבים מכותביה, ובראשם כמובן גדעון לוי ויוסי שריד, סונטים בה על שהיא מחללת את טוהר עמדות המחנה – מבחינה מדינית היא אינה "שמאלנית" דיה וגרוע יותר, היא מתנגדת לשיח השנאה נגד המתנחלים, מתנגדת לחרמות על המתנחלים, תומכת באוניברסיטה באריאל ובסיורי תלמידים לחברון.

בשבוע שעבר השווה כתב העיתון ברק רביד בין התבטאויותיה המדיניות של שלי יחימוביץ' לאלו של בנימין נתניהו, ומסקנתו הייתה שאין ביניהם כמעט הבדלים. ומאחר ונתניהו הוא כידוע רע מוחלט, המסקנה ברורה. הכתבה הזו נמרחה על פני כמעט עמוד שלם בכותרת ענק, והפולו-אפ היה במאמר המערכת ערב שבת, תחת הכותרת "תואמת נתניהו". בין השאר נכתב שם: "יו"ר המפלגה שראשיה חתמו על הסכם אוסלו, אימצה כמה מעמדות המפתח של המנהיג שלא חסך מאמץ כדי להכשיל את מימוש ההסכם הזה".

מי שחתם על הסכם אוסלו היה יצחק רבין. הלוואי ושלי יחימוביץ' הייתה דבקה בדרכו של רבין – התנגדות לחזרה לקווי 67', התנגדות לחלוקת ירושלים, עמידה על שליטת ישראל על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", והשארת גושי ההתיישבות בידי ישראל בלי רעיון העוועים של "חילופי שטחים". למרבה הצער, יחימוביץ' לא אימצה את דרך רבין אלא את דרך ברק. מאחר וברק נחשב למילה גסה במפלגת העבודה, היא מגדירה את הדרך "מתווה קלינטון". אבל את "הארץ" זה לא מספק. הרי הפלשתינאים דחו את המתווה הזה, ולכן המתווה הזה אינו ותרני מספיק.

מה הן עמדותיו של נתניהו ששלי יחימוביץ' אימצה? "תמיכתה בתביעה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית". אוי ואבוי. מנהיגת המפלגה שהקימה "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" תובעת במסגרת הסכם שלום, הכרה של הפלשתינאים בזכות קיומה של המדינה היהודית. הרי מאחר והגורם האחד והיחיד לסכסוך הוא סירובם של הפלשתינאים להכיר בזכות זו – הכרתם בה היא סיום הסכסוך.

בניגוד לטענת "הארץ", שלי יחימוביץ' לא הציבה את ההכרה הזאת כתנאי למו"מ. היא תובעת מו"מ ללא תנאים מוקדמים. מכאן נובעת העמדה האחרת, שבעטיה היא מוצגת כ"תואמת נתניהו" – סירובה להקפיא את הבניה בהתנחלויות במהלך השיחות על הסדר הקבע. מסיבה זו, "הארץ" מגנה אותה כ"יו"ר המפלגה שראשיה חתמו על הסכם אוסלו, אימצה כמה מעמדות המפתח של מנהיג שלא חסך מאמץ כדי להכשיל את מימוש ההסכם הזה". מעניין – רבין ופרס שחתמו על הסכם אוסלו מעולם לא הסכימו להפסיק את הבניה בהתנחלויות בעת המו"מ. גם לא אהוד ברק, לא שרון ולא אולמרט. ראש הממשלה היחיד שהקפיא את ההתנחלויות, לא בעת המו"מ אלא כדי שבתמורה יפתח המו"מ, היה דווקא נתניהו. כידוע, לא היה בכך כדי לרצות את הסרבנות הפלשתינאית, והם לא חידשו את המו"מ.

מידי יום מופיעים ב"הארץ" מספר מאמרים נגד יחימוביץ'. לצד אותו מאמר מערכת, מופיע מאמר של גדעון לוי, מאמר ארסי, שטוף שנאה כלפי מדינת ישראל וסלידה מן הישראלים, שנפתח במילים: "נעים מאוד, אנחנו גזענים ואנחנו חיים באפרטהייד". וכך הוא כתב במאמר: "המערכת הפוליטית יודעת את נפש בהמתה. לכן נקלענו עכשיו למרוץ המטורף הזה אחרי הימין, שנמצא בסחרורו; יאיר לפיד מתחרה בשלי יחימוביץ' מי יותר ימין". ובאותו עמוד, רחל נאמן כותבת על "הקפיטליזם של יחימוביץ'". במאמר הזה היא מציגה את יחימוביץ' כמשתפת פעולה עם דיכוי העבדים הפלשתינאים, "כאחרון הקפיטליסטים שאותם היא מבקרת. ... מסתתרת עמדה אדנותית. לפיה רק זכויות עובדי הקבלן הישראלים חשובות ואילו הפרטת הזכויות האנושיות הנעשית מעבר לגדר אינה מענייננו. כי אפשר וראוי לנהל מאבק נחרץ ובלתי מתפשר בקפיטליזם הדורסני בעוד הוא מעורבב ומרושת בקולוניאליזם דורסני, שכל אזרח בישראל שותף לו, בכוח או בפועל. ... אי אפשר לכונן משטר החותר לשוויון ולחלוקת משאבים צודקת יותר ולהגנה על כבוד האדם בחברה העוסקת בפרקטיקה של כיבוש שעקרונותיה הם חוקי אפרטהייד" בלה בלה בלה. אגב, שמתם לב שקצת נמאס ל"הארץ" לכתוב רק על "אקיבוש" ולאחרונה הם יותר ויותר כותבים, במצח נחושה, על ה"אפרטהייד"?

כעבור יומיים, מאמר המערכת של "הארץ" מגנה את שלי יחימוביץ' על שאינה מצהירה שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו, שאם לא כן: "יידע הציבור שכל קול שהוא נותן ל'עבודה', הוא קול לממשלת 'הליכוד ביתנו'".

ואם נדמה ש"הארץ" ממליץ, בדבריו אלה, לתמוך במרצ, המפלגה היחידה שהתחייבה לא להצטרף לממשלת נתניהו, כדאי לזכור שבבחירות הקודמות מאמר המערכת של "הארץ" קרא להעניש את מרצ על כך שתמכה במבצע "עופרת יצוקה" בימיה הראשונים.

אגב, "הארץ" אינו לבד במסע הצלב הזה. לפני שבועות אחדים כתב ב"הארץ" יוסי שריד מאמר נגד יחימוביץ' תחת הכותרת "בנעלי גולדה", שהרי גולדה כידוע רצחה שלושת אלפים חיילים, על פי הנראטיב של שריד, ולכן השוואה לגולדה חמורה אף יותר מהשוואה לנתניהו. החרה החזיק אחריו נחום ברנע, שהשתלח ללא רסן ביחימוביץ' ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "ימי גולדה החדשים". וכך הוא כתב בין השאר: "תגידו מה שתגידו על אישיותה של יושבת הראש שלי יחימוביץ' – על רשעותה הטבעית [הדהוד ל"רעה רעה רעה" של רן רהב. א.ה.], על יחסה המעוות לנשים בפוליטיקה, על האופורטוניזם שלה בנושאים מדיניים, על אדישותה לגורלם של חברי מפלגתה ביישובי עוטף עזה". אגב, אני מקווה שיש אמת בדבריו של ברנע, לפיהם שלי יחימוביץ' פועלת נגד בחירתו של יריב אופנהיימר ומכנה אותו "פיגוע אלקטורלי".

קשה להם עם שלי יחימוביץ', ששמטה מתחת רגליהם את שיח אקיבוש.

            מכתש רמון

כאשר יעשה שאול מופז את חשבון נפשו, יקלל את היום הארור בחייו, היום בו ניצח בפריימריס ב"קדימה". הוא ניצח בקרב על הזכות לדפוק את המסמר האחרון בארון הקבורה של המפלגה הזאת, שכבר הייתה בחזקת בר מינן. אלמלא ניצח, עד היום יכול היה להתבשם בתענוג ה"אמרנו לכם". הרי אפילו ציפי לבני, ממנה ירש את ארון הקבורה של "קדימה", נחשבת אחרי חצי שנה בלבד מחוץ ל"קדימה" לתקווה הלבנה של "המחנה".

קדימה לא מתה בגלל מופז ולא בגלל ציפי לבני, אלא כיוון שמלכתחילה הייתה בלוף. הוגה רעיון "קדימה" – רעיון "המפץ הגדול", היה חיים רמון. רמון, איש הקצה היוני של מפלגת העבודה, נואש מהיכולת לקדם את עמדותיו, שאינן זוכות לתמיכת רוב הבוחרים. הוא נואש מדרכו המקורית – ברית בין "השמאל" לבין החרדים בכלל וש"ס של דרעי בפרט, ששיאה היה התרגיל המסריח. הוא הגיע למסקנה ש"התיקו המשתק", לא יאפשר לו ולחבריו לקדם את רעיון הנסיגה לקווי 49'. הוא הגה רעיון מבריק – ליצור מפלגת "שמאל" מדיני קיצוני, להעמיד בראשה דמויות כריזמטיות ולכנות אותה מפלגת "מרכז".

המשבר בליכוד בעקבות ההתנתקות, שפגע ביכולת של שרון למשול, היה חלון ההזדמנויות למימוש הרעיון של רמון, שאמור היה לרסק לרסיסים ולצמיתות את "הפוליטיקה הישנה" של תיקו בין הגושים עם רוב מסוים לגוש הימין, להרוס את הליכוד ואת מפלגת העבודה, וליצור מפלגה שתקרא מפלגת מרכז אך תהיה תואמת מרצ, ותגשים סוף סוף את חזונו.

שרון העניק את הכריזמה ואת האלקטורליות, אף שלא הייתה לו כל כוונה לאמץ את דרכו המדינית של רמון. עם נפילתו לתרדמת, אהוד אולמרט זכה מן ההפקר, ונהנה משולי אדרת הכריזמה של שרון. "קדימה" בראשותו ניצחה בבחירות, בתמיכת רבים ממצביעי הליכוד ומפלגת העבודה. אולמרט וציפי לבני אימצו את דרכו המדינית של חיים רמון וניסו ליישם אותה, אלא שאבו מאזן ואבו עלא הבריזו להם ולא קיבלו את הצעותיהם. בבחירות הקודמות, "המרכז" כבר היה ל"ציפי או ביבי", כראש מחנה "מרכז שמאל" כפי שכונה המחנה שאימץ את דרכה של מרצ.

שקר – אין לו רגלים. הבלוף הנקרא "קדימה" מיצה את עצמו. ספק אם "קדימה" תעבור את אחוז החסימה. מהחזון של רמון בקושי נשאר מכתש. חיים רמון, בינתיים, מנסה להקים מפלגת ... "מרכז" חדשה.

* "חדשות בן עזר"