הבלוג של אורי הייטנר

מזה קרוב ל-39 שנים, הגבול בין ישראל לסוריה הוא השקט בגבולות ישראל. כן, הוא שקט יותר מגבולות השלום עם מצרים ועם ירדן, כולל הגבול עם מצרים בימי מובארק. הוא שקט יותר מגבולנו המערבי, הגבול עם הים. הגולן הוא האזור השלו ביותר בישראל. הוא שלֵו, לאורך השנים, יותר מכל אזורי העורף הישראלי. גם בתקופות הקשות ביותר של הטרור, הוא לא הגיע לכאן. התקופה היחידה שגם הגולן נפגע הייתה מלחמת לבנון השניה, אולם אז נורו טילים על כל האזורים שמחדרה צפונה, ובאופן יחסי "יצאנו בזול".

מה גרם לשקט הזה? הרי משטר אסד לדורותיו הוא אויב מר וקשה של ישראל, בעל אידיאולוגיה קשוחה מאוד לפיה ארץ ישראל היא חלק מסוריה הגדולה. התשובה לכך היא מילה אחת – הרתעה.

ההרתעה נובעת מעוצמתו של צה"ל ומהעובדה שישראל יושבת על הגולן ועל החרמון, בטווח יריקה מדמשק. היא נובעת בראש ובראשונה מהטראומה הגדולה של משטר אסד – מלחמת יום הכיפורים.

הניצחון הישראלי הגדול במלחמת ששת הימים לא הרתיע את מדינות ערב. זמן קצר לאחר המלחמה פרצה מלחמת ההתשה, בכל הגזרות, וכעבור שש שנים – מלחמת יום הכיפורים. דווקא מלחמת יום הכיפורים, חרף המחדל המודיעיני הנורא והדבקות בקונספציה השגויה שהסבירות למלחמה נמוכה מאוד, וחרף חוסר המוכנות של צה"ל; דווקא היא חוללה את השינוי התודעתי בקרב הערבים. העובדה שמלחמה, שבה הופתעה ישראל באופן שאינו ניתן לשחזור, הסתיימה במהרה בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקאהיר, הביאה את מדינות ערב לתובנה שאין ביכולתם לנצח את ישראל במלחמה כוללת.

הדבר הביא את הערבים לשינוי אסטרטגי מהותי. כובד המשקל של המאבק בישראל הוסט ממלחמה כוללת למלחמה בעצימות נמוכה – טרור, התשה, ירי טילים, אינתיפאדות וקמפיין דה-לגיטימציה נגד ישראל. שינוי נוסף הוא חתירה לנשק השמדה המוני (איראן, עיראק, סוריה, לוב). השינוי במצרים היה הפְּנִיָה של סאדאת להסכם שלום עם ישראל (תוך שהוא מתהדר בתמונות ניצחון שמחקו את חרפת התבוסה בששת הימים – צליחת התעלה והעובדה שהמלחמה הסתיימה כאשר כוחות מצריים עדיין נמצאים בסיני). השינוי אצל הסורים היה מעבר לאסטרטגיה של חתירה לאיזון אסטרטגי עם ישראל, בטרם יחזרו למלחמה. עד אז, הגבול עם ישראל יישאר שקט, ללא פרובוקציות שעלולות להסלים למלחמה שתסכן את המשטר בסוריה. השקט היה טוטאלי.

טראומה סורית נוספת היא תבוסתה הצורבת בקרב האווירי במלחמת שלום הגליל, בו איבדה 100 מטוסים, בלי להפיל מטוס ישראלי אחד.

הגבול השקט הוא נכס אדיר עבורנו – תושבי הגולן. הוא עמד בצלו של איום מדיני כבד, סכנת הנסיגה מהגולן, בעיקר לאורך שנות ה-90. הוא אִפשר לנו בניה בבטחה והשקט של קהילה לתפארת, הוא אִפשר צמיחה דמוגרפית מרשימה בעשור האחרון, הוא אִפשר תיירות משגשגת, המובילה בישראל. הגבול השקט היה גם נכס הסברתי במאבק על הגולן – הציבור הישראלי הבין שבמקרה הטוב מוצע לו שלום קר תמורת נסיגה מהגולן, כאשר המציאות היא של שלום קר כשהגולן בידינו. אם כן, למה לסכן את המצב הזה בהרפתקה מדינית, שעלולה להתברר כהרפתקה מטורפת?

האם האידיליה הזאת עומדת להשתנות?

****

אני רואה מספר תרחישים אפשריים שעלולים לגרום לשינוי המצב:

* נפילת שלטון אסד והחלפתו בשלטון אחר, מיליטנטי יותר, אסלאמיסטי.

* התפוררות סוריה לגורמים והקמת מיני מדינות, שאחת מהן או יותר, שתהיינה בשכנות עם ישראל, תהיה מעוניינת בהסלמה.

* החלשות השלטון המרכזי בסוריה וחוסר יכולת לאכוף שקט לאורך הגבול, כפי שהיה עד כה.

* רצון של אסד לחמם את הגבול כדי להסיח את הדעת מן המשבר הפנימי, או כאמצעי ייאוש של "תמות נפשי עִם" כדי להיכנס להיסטוריה כמי שנאבק באויב הציוני ולא רק טבח בבני עמו.

* התמקמות גורמי הג'יהאד העולמי – אל-קעאדה, ארגונים סלאפים וכו' לאורך הגבול והפיכתו לגבול של טרור.

איני יודע להעריך את מידת ההיתכנות של התרחישים הללו, אולם אני סבור שעלינו להיערך למציאות חדשה, של אזור הסובל מפיגועים, חדירות, ירי טילים וכו'. גם אם הסבירות לכך נמוכה, עלינו להיות ערוכים לכך.

עלינו לבחון את היערכותנו מבחינת חיי היום יום, החוסן הקהילתי והחברתי של יישובינו, היכולת להמשיך בתנופת הצמיחה הדמוגרפית, האטרקטיביות התיירותית שלנו ועוד. 

כמו כן, עלינו לחשוב מה המסר הפוליטי שלנו בתרחיש זה. למשל – האם אנו תובעים למנוע כל מצב של התשה וטרור, גם במחיר מלחמה כוללת?

****

כל התרחישים שתיארתי אפשריים, ויתכן מאוד שאף אחד מהם לא יתממש. נכון להיום, איננו נמצאים באף אחד מן התרחישים הללו. נכון להיום, מלחמת האזרחים בסוריה, שכבר גבתה לפי ההערכות קרוב ל-40,000 קרבנות, מתרחשת במלוא עוצמתה ולהערכתי – סיומה אינו קרוב. נכון להיום, ישראל היא מחוץ למשחק הזה. העובדה שריקושטים הגיעו אלינו, אינה נובעת מאף תרחיש מן הסוג הזה.

המלחמה בסוריה אינה מלחמתנו. אין זו מלחמה בין דיקטטור ללוחמי חירות, בין שלטון עוין לישראל לשוחרי שלום עם ישראל, בין טובים לרעים, בין צדיקים לרשעים. זו מלחמה בין רשעים לרשעים. עלינו לעשות כל מאמץ לא להיגרר למלחמה הזאת.

אירועי הימים האחרונים יוצרים דילמה. מצד אחד, חשוב מאוד שלא נרגיל את הסורים ואת עצמנו למציאות שפגזים נופלים בישראל ללא תגובה. על צה"ל להגן על ריבונות ישראל ועל שלומם של אזרחי ישראל, להגיב ולהרתיע מפני פגיעה בהם. מצד שני, אסור לנו לשקוע בבוץ הסורי, שהרבה יותר קל להיכנס אליו, שלא בטובתנו, מאשר להיחלץ ממנו, אחרי שנתבוסס בו. איך מוצאים את האיזון הנכון בדילמה הזאת? יתכן שיֶרִי הרתעתי כפי שנעשה השבוע, הוא מסר מידתי וראוי. מצד שני, הצהרות כמו "מעכשיו כל כדור יענה בתגובה" עלול להיות טיפוס על עץ גבוה, שיסבך אותנו במלחמה לא לנו.

יש לקוות שהגורמים המדיניים והצבאיים ינהגו בקרירות ואיתנות, ללא התלהמות ולא בתגובתיות אוטומטית, כיוון שמדובר במצב שונה מהמצבים המוכרים לנו של ירי מכוון על ישראל. דיבורים ששמעתי השבוע, כמו "גם בעזה זה התחיל ככה וכיוון שלא הגבנו בעוצמה ראויה המצב הדרדר למצבו הנוכחי" אינם רלוונטיים למצב בגבול סוריה. בגבול עזה נורים טילים מכוונים על אזרחי ישראל. בגבול סוריה נופלים שבבים ממלחמת אזרחים שאינה קשורה אלינו.

****

מה הסבירות לכך שאחד מהתרחישים המאיימים שציינתי אכן יתממש? איני יודע. תחושתי היא שההרתעה הישראלית תמשיך להבטיח גבול שקט, אך עלינו להיערך גם לאפשרויות אחרות.

בדבר אחד אני סמוך ובטוח – בחוסנה של הקהילה הגולנית וביכולתה לעמוד איתן בכל מצב.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל, "חדשות בן עזר", "שישי בגולן"