הבלוג של אורי הייטנר

שיר ערש נגבי / יהודית רביץ

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 19.11.12

בעת מאורעות תרפ"ט, לפני 83 שנים, כתב עמנואל הרוסי לבנו אבנר את שיר הערש, אותו השמענו כבר בפינתנו, "שכב בני". שיר פטריוטי של "צומוד", של "אף על פי כן", של נחישות לדבוק במפעל הציוני ובבניין הארץ על אף כל הקשיים וחרף התנכלות הערבים. וכך הוא כתב, בין השאר: "בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן. // לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ / תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, / אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ / מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ. / מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד, / בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, / תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו".

בינתיים קמה מדינת ישראל, חרף אותן התנכלויות, ועל אף כל מאורעות הדמים. ובשנות החמישים חוליות מסתננים ומחבלים חדרו לישראל מן המדינות השכנות לפיגועי טרור ופגיעה באזרחי ישראל. הגבול החם ביותר היה, אז כהיום, גבול רצועת עזה, שהייתה אז בשליטת המצרים. המחבלים הסתננו מתוך רצועת עזה ופעלו נגד יישובי הספר, הקיבוצים והמושבים בנגב המערבי, הקרוי היום עוטף עזה. פיגועי הטרור הביאו להידרדרות והסלמה עד יציאת ישראל למבצע קדש בשנת 1956.

ב-1955, 26 שנים אחרי שנכתב "שכב בני", על רקע מציאות החיים הקשה ביישובי הנגב, כתב יחיאל מוהר את "שיר ערש נגבי", שהנו מעין הד ל"שכב בני". גם בשיר זה, האם מרדימה את בנה בשיר פטריוטי, שאינו מסתיר ממנו את המציאות הקשה, אך נוסך בו ביטחון המבוסס על אמונה בצדקת הדרך. באמצעות שיר הערש מנחילה האם לבנה את רעיון ה"אף על פי כן" – אנו נמשיך ליצור את המפעל הציוני בדבקות, חרף התנכלות האויב. "למה זה יחרוש בלילה ואותי לא יְיַשֵּׁן?" שואל הילד, ואמו משיבה: "אדמתנו בני, אין פנאי לה. נומה, בן, נומה, בן". והילד מקשה: "הן יחרוש בשדות המשק, למה לו אקדח וסטן?". והתשובה הניצחת: "אין חריש עמוק בלי נשק". ובהמשך: "חשכה לא תפחידנו". אין בשיר שמץ של התלהמות, של רהב. אין בו כל ביטוי של שנאה כלפי האויב. יש בו רק מחויבות חיובית להמשיך ולבנות את הארץ, ולא להירתע מהקשיים.

חלפו 57 שנים. העולם השתנה ללא היכר. מעצמות קמו ונפלו. הטכנולוגיה עברה מהפכה רבתי. כמעט כלום אינו דומה היום למציאות ההיא. זולת מציאות הסכסוך הישראלי ערבי. הערבים, כמו בתרפ"ט, כמו בשנות ה-50, עדין אינם מוכנים להשלים עם קיומנו, עדיין אינם מוכנים לקבל את זכותנו למדינה יהודית בא"י. האם יש בנו החוסן של האם ששרה לבנה את "שכב בני" ואת "שיר ערש נגבי"?

אנו נוטים לחשוב שפסה הציונות, שהולך ופוחת הדור, שהחוסן אבד. וכשאנו מגיעים לשעת מבחן, מתברר שהחברה הישראלית חסונה ונחושה להיאבק על קיומה של המדינה, על קיומה של ההתיישבות, על המשך המפעל הציוני.

השפה שונה, הפאתוס שונה, אך הרוח נותרה איתנה כשהייתה אז.

משה וילנסקי הלחין את השיר ללהקת הנח"ל, בתקופת חיים טופול ואורי זוהר. לאחר מכן שרה את השיר שושנה דמארי והביצוע שלה הוא הקלאסי והמפורסם ביותר. עם השנים היו עוד ביצועים רבים לשיר הנפלא הזה. הביצוע האהוב עליי ביותר הוא של אריק איינשטיין. אנחנו נאזין היום לשיר בביצועה של זמרת נגבית, בת באר שבע – יהודית רביץ.

רוח, רוח על ביתנו / וכוכב אורו צופן. / אבא שם חורש שדותינו / נומה, נומה, בן. // למה זה יחרוש בלילה / ואותי לא יְיַשֵּׁן? / אדמתנו, בני, אין פנאי לה, / נומה בן, נומה בן. // יש דבר אורב באלם / ותנים חורצים שוב שן / אבא אֵי מותח תלם / נומה, נומה בן. // הן יחרוש בשדות המשק / למה לו אקדח וּסְטֶן? / אין חריש עמוק בלי נשק / נומה בן, נומה בן. // אופל, אופל בשדותינו / והנר אורו קטן / חשכה לא תפחידנו / נומה, נומה בן. // מה הקול אני שומע / וטִרְטוּר מפחיד, סואן? / זה הטרקטור ניר גומע / נומה בן, נומה בן.