הבלוג של אורי הייטנר

באוגוסט 1981, עשרה חודשים לפני "שלום הגליל", בתום כשבועיים של הסלמה ולחימה, נקבעה הפסקת אש בין ישראל ואש"ף, בתיווכו של השליח האמריקאי פיליפ חביב.

לאחר הפסקת האש, ארגוני המחבלים הקפידו לא לפעול מתוך שטח לבנון, אלא לבצע פיגועים בישראל ובחו"ל. ובכל פעם שישראל הגיבה, וכמובן שהיא הגיבה בלבנון, הם שיגרו קטיושות לעבר יישובי הגליל.

כך נוצרה, בעיניהם, המשוואה הבאה: אסור לפגוע בהם בלבנון ולהם אסור לפעול מלבנון. מותר להם לפעול בכל מקום אחר בארץ ובעולם, ומותר לישראל להגיב... איפה? הרי כל המפקדות ישבו בלבנון. בעצם – אסור לישראל לפעול נגדם, ותושבי הצפון הם בני ערובה שלהם.

פיצוץ האוטובוס בת"א מחייב את הממשלה להיות ערה לסכנה של שחזור המשוואה הזאת בהפסקת האש עם חמאס – יד חופשית לחמאס לפגוע בנו מחוץ לעזה, העדר חופש פעולה לישראל להגיב ולסכל פעילות כזאת, ותגובה ישראלית תיתן לגיטימציה לחידוש ירי הטילים.

אין להסכים לכל כבילת ידי ישראל, כפי שעל פי הפרסומים דורשים חמאס ומצרים. הפסקת האש חייבת להיות ללא תנאי וללא כל הישגים לחמאס.

* "חדשות בן עזר"