הבלוג של אורי הייטנר

            האמינוגרף קרס

בתכנית "פגוש את העיתונות" מעמידים דברי פוליטיקאים במבחן ה"אמינוגף" – בדיקת אמון הציבור בדבריהם. בתכנית האחרונה נבחנו דבריו של עמיר פרץ במסיבת העיתונאים בה הודיע על עריקתו ממפלגת העבודה לציפי לבני. התוצאות היו, בלשון המעטה, מביכות. הן ציבור מצביעי הימין והן ציבור מצביעי השמאל התאחדו בהבעת אי אמון גורפת בדבריו. זה מפתיע מישהו?

מעניין מה היה קורה אם האמינוגף היה ממשיך לפעול ובוחן את המשך התכנית – הראיון עם אהוד אולמרט. אף אמינוגרף לא היה עומד במעמסה, כל אמינוגרף היה קורס לנוכח דברי האיש המוציא שם רע למצח הנחושה.

בסוגיות המשפטיות –הוא הציג את פסק הדין שלו באופן מעוות. הוא השתלח, על סף ההסתה, בפרקליטות ובעיקר בפרקליט המדינה עליו טפל אשמת "רדיפה אישית". דנה וייס, מנחת התכנית, שהודתה בכך שחבריה והיא היו נמהרים בהצגה חד צדדית של פסק דינו של אולמרט כזיכוי מלא, בשידורי הערוץ השני ביום פרסום פסה"ד, עימתה את אולמרט עם שאלות קשות, והוא שב והוכיח את כשרונו לעוות את המציאות ללא הינד עפעף. היא הציגה את נאום הרהב והשקר שלו אחרי פסק הדין: "אין מעטפות, לא היו מעטפות, פסק הדין הוכיח שלא היו מעטפות, הסיפור הזה גמור", בעוד פסק הדין מדבר בפירוש על מעטפות עם מאות אלפי דולארים במזומן מטלנסקי. והוא השיב בקור רוח, שהוא התכוון לומר שלא היו מעטפות עם כסף לצרכים אישיים, אלא רק למסע הבחירות, והוא רק שכח לומר זאת בשל ההתרגשות, והוסיף שהעובדה שהמעטפות הללו היו לצרכי בחירות מעידות שאין המדובר בשחיתות (כאילו חברו למפלגה עמרי שרון לא ישב בכלא בשל עבירות של מימון בחירות). את זיכויו מחמת הספק הוא הציג שוב ושוב כזיכוי מוחלט. וכן הלאה וכן הלאה.

עיקר הראיון יועד לסוגיה הפוליטית. שוב ושוב שאלה וייס מדוע עד הרגע האחרון הוא נמנע מלהודיע שלא יתמודד והטריף את כל המערכת. "אני הודעתי אי פעם שאני מתמודד?" הוא היתמם. סתם, המקורבת אליו דליה איציק, שקיימה אתו אין ספור שיחות בנושא, הביעה ביטחון רק לפני שבועיים בהחלטתו להתמודד. סתם, מקורבו שמעון לנקרי, ראש עיריית עכו, הכריז באירוע פומבי "בוודאות של 100%" שאולמרט רץ. הוא הזמין סקרים? הוא בדק מנדטים? מה פתאום?

כמובן שדבריו הם שקר. השאלה היא, למה הוא נהג כך? למה התעלל כך בציפי לבני, ביאיר לפיד, ב"קדימה"? למה ברגע שקיבל את ההחלטה לא לרוץ, אם בכלל שקל זאת ברצינות,  הוא לא הוציא הודעה קצרה לתקשורת, בת משפט אחד, כדי לנקות את השטח מצלו, כדי לסייע ל"גוש"? למה את הראיון שקיים השבת, לא קיים בשבת שעברה, לפני שבתותיים, לפני חודש?

כדי להבין זאת, כדאי להשוות את ההתנהגות הזאת עם התנהגויות נוספות שלו, לבחון האם יש כאן דפוס פעולה חוזר ומהו. אבחן שלושה מקרים.

המקרה הראשון, הוא היותו הסניגור הגדול של אבו מאזן. אין אדם בישראל שיש לו סיבות לכעוס על אבו מאזן, לתקוף את אבו מאזן ולחשוף את פרצופו האמתי, כמו אולמרט. אולמרט קיים עם אבו מאזן למעלה משלושים פגישות והציע לו הצעות שמעולם, אף מדינאי ישראלי, לא התקרב אל הוויתורים מרחיקי הלכת הגלומים בהן. הוא הציע נסיגה ישראלית לקווי 49' (עם "חילופוני שטחים" מזעריים), חלוקת ירושלים וויתור על הר הבית וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל. אבו מאזן דחה את הצעותיו ואף התהדר בראיונות לתקשורת ובנאומים על הדחיה הזאת בשל הפערים הגדולים וכיוון שלא היה בה מימוש מלא של "זכות" השיבה. והנה כבר ארבע שנים אולמרט מתרוצץ בכל רחבי העולם, מכחיש את הסירוב של אבו מאזן ותוקף את נתניהו על שאינו מקיים מו"מ עם אבו מאזן, למרות שהוא יודע היטב שדווקא אבו מאזן הוא המסרב לנהל מו"מ עם נתניהו. למה? למה הוא עושה זאת? למה הוא נוהג כך?

המקרה השני, הוא הודעתו בראיון עם דנה וייס, על תמיכתו הגורפת בשאול מופז כאלטרנטיבה האמתית לנתניהו, תוך שהוא מפליג בשבחי מנהיגותו ובשבחי הרקורד שלו. כאשר שלושה אנשים מתמודדים על דעת הקהל בניסיון לשכנע שהם ראויים לעמוד בראש "הגוש" ולהוות אלטרנטיבה לנתניהו – שלי יחימוביץ', ציפי לבני ויאיר לפיד, למה אולמרט מתייצב בתמיכה דווקא במופז, שבאף סקר אינו עובר את אחוז החסימה?

והמקרה השלישי, כאמור, הוא אי הוצאת הודעה על החלטתו שלא להתמודד בבחירות.

יש כאן דפוס פעולה אחיד, העובר כחוט השני בין שלושת ה"טסט קייס" הללו, ודרכו ניתן להסביר את כל התנהלותו הציבורית.

למה הוא משמש כסנגורו של אבו מאזן? הרי ברור שהוא מתפוצץ מכעס ומעלבון על התנהגותו של אבו מאזן כלפיו וכלפי הצעתו. כיוון שהוא רוצה לקבע בדעת הקהל הישראלית את התובנה, שהוא היה קרוב מאוד לחתימת הסכם השלום ההיסטורי שהיה שם קץ לסכסוך המזרח תיכוני; רק כפסע היה בינו לבין השלום המיוחל, עד שבא פרקליט המדינה, שהוא שליח הימין הקיצוני, הדיח אותו באשמות שווא שטפל עליו, ומנע את השלום. נתניהו, ממשיך את מפעלו של פרקליט המדינה – הכשלת השלום. רק אולמרט יכול להביא להסכם שלום. ולכן, אם הציבור הישראלי רוצה בשלום, עליו להחזיר את אולמרט לשלטון.

למה הוא תומך בשאול מופז? מאחר ואם לא יקרה נס, "קדימה" בראשות שאול מופז לא תעבור את אחוז החסימה. מופז אינו מאיים עליו. הוא לא יהיה שר, הוא לא יהיה ראש האופוזיציה, הוא לא יהיה ראש מפלגה, הוא לא יישאר בתודעה הציבורית ואין סיכוי שמישהו יראה בו אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. האמת היא שאולמרט מעוניין בהמשך שלטונו של נתניהו, כדי שימשיך להשתלח בו ולהציגו כמסכן את קיומה של ישראל, מבודד אותה בעולם וכו', מבלי שיש לו אלטרנטיבה אמתית, כאשר בתודעה הציבורית יש לנתניהו אך ורק אלטרנטיבה אחת – אולמרט. כאשר הוא מסרב בתוקף להביע תמיכה ביחימוביץ', לבני ולפיד, הוא בעצם אומר שאמנם נתניהו הוא אסון, אך איש מהם אינו מהווה אלטרנטיבה. את זלזולו בשלושתם, הביע אולמרט בתמיכתו במופז הבלתי רלוונטי.

ולמה הוא לא הודיע שלא יתמודד? מאותה סיבה – רצונו להיבנות בתודעת הציבור כאלטרנטיבה השלטונית האמתית. אילו המועד הסופי להגשת הרשימות היה יומיים לפני הבחירות, הוא לא היה מקיים השבוע את הראיון, אלא משאיר את הערפל עד יום הבחירות. מאחר והוא נמצא בעיצומו של משפט הולילנד בו הוא מואשם בעבירת שוחד, ומאחר וערעור המדינה על זיכויו מחמת הספק בפרשות טלנסקי ו"ראשונטורס" תלוי ועומד נגדו, הוא לא יכול להתמודד הפעם. אבל הוא דאג שרוחו תרחף מעל הבחירות הללו. כך, אחרי נצחונו של נתניהו בבחירות, הוא מקווה שבתודעת הציבור המתנגד לנתניהו תתקבע האשליה, שאילו אולמרט רץ התוצאה הייתה שונה. וכך, בארבע השנים שבהן ימשיך לתקוף את נתניהו, הוא מקווה שהתובנות הללו תשארנה בתודעת הציבור.

הראיון של אולמרט נועד להעביר לציבור את המסר, שבבחירות הללו נתניהו יבחר כי לא עמדה מולו אלטרנטיבה אמתית, בארבע השנים הבאות הוא ימשיך להמיט אסון על מדינת ישראל, ובעוד ארבע שנים, אזרחיות ואזרחים יקרים, תבחרו בי כמשיח שיציל את ישראל.

אהוד אולמרט הוא אחד הפוליטיקאים המתוחכמים והמסוכנים ביותר שפעלו ופועלים במדינת ישראל.

           עוכר ההתיישבות

שלי יחימוביץ' שמה קץ לשיח השנאה ו ההסתה כלפי ההתנחלות והמתנחלים במפלגת העבודה. בתכניתה הכלכלית, נמנעה יחימוביץ' מלנקוט בשיטת "הכו במתנחלים והצלתם את המדינה"; השיטה הפופולארית כל כך בשיח "אקיבוש".

התנהגותה זו של יחימוביץ' מוצדקת לחלוטין. הרי היא יודעת היטב, שאלמלא אותם מאות אלפי אזרחים התגוררו ביו"ש הם היו מתגוררים באזורים אחרים בארץ, ואותם כספים שהושקעו ביו"ש לחינוך, שיכון, בריאות, רווחה וכו' בעבורם, היו מושקעים באזור אחר. היא יודעת היטב שהאוכלוסיה הישראלית ביו"ש היא אוכלוסיה יצרנית, פעילה, משלמת מסים. כמובן, שמי שמתנגד עקרונית, מסיבות אידיאולוגיות, להתיישבות בשטחים או בחלקם, יתנגד לכל שקל העובר אליהם. אך לכך כל משמעות בשיח הכלכלי. הרי ברור שעקירתם לא תסייע לכלכלת המדינה אלא תפגע בה פגיעה קשה ביותר. שלי יחימוביץ' יודעת היטב, שאם רצונה להציג תכנית כלכלית חברתית אלטרנטיבית אמתית ואמינה, עליה לדבר אמת ולא דמגוגיה והפצת שנאה.

התנגדותה של שלי יחימוביץ' לשיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים מוצדקת לחלוטין, לא רק מאחר והטיעונים ה"כלכליים" נגדם מבוססים על שקר. ההתנגדות הזאת מוצדקת, כיוון שצדק חברתי חייב להתבסס על סולידריות חברתית, על לכידות חברתית, על חוסן חברתי. שיח השנאה וההסתה כלפי ציבור של מאות אלפי אזרחים נאמנים, הוא שיח המפורר את החברה, שובר את הסולידריות בתוכה, מרסק את לכידותה החברתית, מערער את חוסנה.

אין אדם במדינת ישראל, בשנים האחרונות, המזוהה עם שיח השנאה וההסתה נגד המתנחלים כמו יריב אופנהיימר. מפעל חייו של אופנהיימר, הוא מלחמת חורמה במתנחלים. מפלגה המאמינה בצדק חברתי ובסולידריות, אינה יכולה להרשות לעצמה שסמל שנאת החינם ייצג אותה. לכן, צודקת שלי יחימוביץ' במאמציה לדחוק את רגליו של אופנהיימר.

כאשר אני אומר "אינה יכולה להרשות לעצמה", כוונתי היא מבחינה ערכית, מוסרית. אך יש לכך גם פן אלקטורלי. יש אנשים רבים, המצדדים בדרך החברתית כלכלית של מפלגת העבודה ושוללים את דרכה המדינית, ושוקלים הפעם ברצינות, שלא כבעבר, לתמוך בה בבחירות. אני מכיר אישית לא מעט אנשים כאלה. עד לאחרונה, זו גם הייתה נטייתי, וגם כעת אין היא נפסלת על הסף. ברור, שבחירתה של מרב מיכאלי לצמרת מפלגת העבודה אינה מסייעת למפלגה זו לרכוש את הקולות הללו, הקריטיים כל כך להצלחתה, וזאת בלשון המעטה. על אחת כמה וכמה, אם יצטרף אליה אופנהיימר.

אם אופנהיימר יוצב במקום שעל גבול הריאליות, הוא ירחיק עוד יותר את איש המרכז המתלבט האם להצביע למפלגת העבודה. איש כזה לא יהיה מוכן לקחת על אחריותו את הסכנה שהקול האישי שלו, הוא שיכניס את אופנהיימר לכנסת, חלילה.

            נשות הברזל

יריביה של שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה מאשימים אותה באוטוריטריות ומכנים אותה דיקטטורית. תומכיה מחמיאים לה על שהיא מנהיגה חזקה.

גם על ציפי לבני נמתחה ביקורת חריפה ב"קדימה", כשהיא עמדה בראשה, על הנהגת סולו, שאינה משתפת, אינה מתייעצת, אינה נותנת מקום לאחרים.

אם נביט לאחור, נזכר שגם גולדה מאיר ניהלה את ממשלתה ביד ברזל. גם אנגלה מרקל היא מנהיגה חזקה וקשוחה, וכמובן ש"אשת הברזל" מרגרט תאצ'ר הייתה כזאת.

מנסיוני האישי, אני יכול להעיד שנשים מנהלות בכל הרמות, במגזר הציבורי כבמגזר הפרטי, הן נשים חזקות ואוטוריטריות.

ונשאלת השאלה – האם יש דבר כזה ניהול נשי? האם יש אמת במיתוס על ניהול פתוח  יותר, משתף יותר, רך יותר, בידי נשים?

יש שתי תשובות אפשריות לשאלה הזאת. האחת, היא שמדובר במיתוס, והמציאות שונה לחלוטין – אין באמת הבדל משמעותי בין ניהול גברי לניהול נשי. השניה, היא שבעולם הניהול הגברי, הדרך היחידה של אישה להשתלב, היא אימוץ אופי הניהול הגברי, וטיפוסה בסולם הניהול דורש ממנה מאבקים ומלחמות שרק החזקות ביותר שורדות אותן.

למיטב הכרתי, שני ההסברים נכונים. באופן בסיסי אין הבדל בין ניהול נשי לניהול גברי. אולם הנשים המגיעות לעמדות ניהול, בעולם הניהול שהנו עולם גברי עדין, נדרשות ליתר תכונות של "ניהול גברי" כדי להצליח, מכפי שגברים זקוקים לכך.

            מסע הקניות של ציפי לבני

בפרק יז של היומן, סיפרתי על האופן הביזארי של בניית רשימתה של ציפי לבני, דרך עדות ממקור ראשון על אישיות מצפון הארץ, שקיבל הצעה להצטרף לרשימת לבני 48 ש' לפני סגירת הרשימה, ולמחרת בבוקר לבני לא חזרה אליו, כיוון שכנראה מישהו אחר שיועד לאותה משבצת הקדים אותו. כפי שכתבתי, מדובר באדם מתאים וראוי ובמקרה זה, גם באדם שהשקפותיו המדיניות קרובות לעמדותיה של לבני.

לצערי, גם המידע שאציג הפעם יהיה אנונימי, כיוון שלצערי האיש שבו מדובר אינו מוכן להיחשף בשמו (והוא עצמו המקור שלי, כמו במקרה הקודם). מדובר באישיות מוכרת ומוערכת מן הציונות הדתית, תושב התנחלות ביו"ש, שהתבקש להצטרף לרשימה והוצע לו המקום השישי. גם כאן מדובר באדם מתאים וראוי, השייך אמנם לחלק המתון בין המתנחלים, אך המרחק בין השקפותיו להשקפותיה של ציפי לבני גדול. תשובתו המיידית הייתה שלילית.

ברור מה סיבת הפניה לאיש כמוהו. ציפי לבני מעוניינת למצב את תדמית "התנועה" כמפלגת מרכז, באמצעות פניה לאנשי מרכז כמו אלעזר שטרן, בן דרור ימיני, יועז הנדל והדמות עליה כתבתי. אולם המטרה הזאת רלוונטית עד 22.1. ומה יהיה למחרת? האם לבני מצפה שאותם אנשים יתקרנפו ויפעלו, ידברו, יצביעו נגד מצפונם? או שמא אופק תודעתה של לבני מסתיים ב-22.1?

* "חדשות בן עזר"