הבלוג של אורי הייטנר

בחברה הישראלית פועלות במקביל שתי מגמות סותרות – מגמה חיובית של התחדשות יהודית וציונית, של חיבורים בין חלקי החברה ושל חתירה לצדק חברתי ומגמה שלילית של התפוררות חברתית, העמקת קרעים, שיח של הסתה ושנאת חינם, דה יהודיזציה ודה ציוניזציה של החברה. בעוד המגמות השליליות נהנות מיחסי ציבור מרשימים (דוגמת כתבת הענק ב"הארץ" על הכמיהה לירידה מן הארץ), המגמות החיוביות נעשות כמעט בהיחבא; הן לא כל כך מעניינות את מי שקובעים מה צריך לעניין את הציבור. אך הן רבות ויפות ומה שנוסך בי אופטימיות רבה, זו העובדה שהן מתרכזות במידה רבה בדור הצעיר.

הרחק מזרקורי התקשורת, התמלא במוצאי חנוכה מפה לפה האודיטוריום החדש של יד בן צבי במשתתפי כנס ההשקה של תנועת "תיקון".

דף העקרונות של תנועת "תיקון" נפתח בהצהרה הבאה: "תנופת ההתחדשות היהודית בארץ ובעולם מסמנת התעוררות רוחנית מבורכת. תנועת 'תיקון' מבקשת להפוך התעוררות זו לסדר יום חדש ומעשי לעם היהודי. אנו מובילים לפרק חדש בתולדות עמנו ,אשר יוביל לפריצת דרך בחינוך ובתרבות, לריפוי השסעים והמתחים בחברה הישראלית והיהודית, לשיפור פני התקשורת ולריענון הממלכתיות הישראלית".

אני הצטרפתי לתנועת "תיקון" לפני למעלה משנה, בעקבות הרצאה של מייסד התנועה והעומד בראשה, פרופ' מאיר בוזגלו, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, על הנושא "צדק חברתי ביהדות", בכנס במכללה האקדמית תל-חי, של מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, שיש לי הזכות לנהל אותו. מאז, הקשר שלי ל"תיקון" התבטא בהשתתפות פעילה, יומיומית, בקבוצת הגוגלגרופ של התנועה. ספק רב בלבי אם יש עוד תנועה בישראל, שמתקיימת בה פעילות אינטלקטואלית ורעיונית ערה כל כך במרחב המקוון, לבירור וגיבוש תפיסת עולמה. יש לציין, שתנועת "תיקון" ניקזה לשורותיה אנשים בעלי ביוגרפיות תרבותיות, רוחניות ואידיאולוגיות מגוונות ושונות, שהתלכדו סביב הבשורה של התחדשות יהודית וצדק חברתי, והבירור בקבוצת המייל לעתים נוקב, כואב ומציף מחלוקות. אלא שאלו מחלוקות לשם שמים, שבירורן יוצר ובונה את האידיאולוגיה של התנועה החדשה ואת הדרך שהיא מציעה לחברה הישראלית. היטיב להגדיר זאת קובי אוז, שכינה את השיח הזה "האולימפיאדה של ה'ביחדנס' – הנס של הביחד".

כבוגר שנים רבות של פעילות ענפה בתחומי ההתחדשות היהודית, הידברות בין מגזרים בעם ישראל, מאבקים לצדק חברתי והחיבור בין התחומים הללו, הכרתי רבים ממשתתפי הכנס. ואף על פי כן, לא יכולתי שלא להתרשם מהדבר הבולט ביותר בו – המגוון הרב של המשתתפים. לא זכורה לי התכנסות דומה, מבחינת הייצוג הכלל ישראלי שלה. כאשר אני מדבר על מגוון, אין כוונתי לכך שהיה ביטוי גם לחובשי כיפה או לגלויי ראש כמיעוט בתוך הכלל, אלא לכך שהיה כאן בהחלט מגוון רחב של חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, מזרחים ואשכנזים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים.

לא היו הרבה חרדים, אך עצם השתתפותם של מספר חרדים, הייתה בשורה חדשה ומרעננת. בדרך כלל, מפגשים כאלה, מעצם טיבם, מפגישים את המתונים יותר מכל מגזר. מקובל לחשוב, שבקו הרצף הדתי חילוני – מאחר והחרדים הם בקצה, אין להם מקום בניסיונות ליצור את המרחב החדש, השולל את הדיכוטומיה החילונית – דתית, המרחב המשותף, "החידתי". והנה, מסתבר שיש חרדים מתונים, המוכנים לשבור מסגרות, לצאת מחממת ההיבדלות ולהיות שותפים ליצירת ישראליות חדשה.

כאשר אני מדבר על יצירת ישראליות חדשה, מתבקשת מיד השאלה - ומה עם המיעוטים? ובכן, היו גם מעט אזרחים ערבים ואף אורחים מחו"ל, שלושה שייחים ממצרים וירדן. אולם בעניין זה חזקה עליי אמירתו החשובה של פרופ' בוזגלו, בנאומו בכנס, שהתחברות לפרטיקולריות היהודית היא גשר לאוניברסליות. איני מאמין בהידברות בינינו לבין ערביי ישראל והעולם הערבי, המבוססת על התבטלות עצמית, אלא על חיבור עמוק לזהותנו היהודית ולדרכנו הציונית.

בדרך כלל, בסיקור תקשורתי של אירועים כאלה, הדגש הוא על הדמויות ש"בלטו בנוכחותם". ובהחלט, השתתפו בכינוס אנשי רוח, חזון ומעש, ובהם המשוררת פרופ' חביבה פדיה, היוצר קובי אוז, העיתונאים במבי ויאיר שלג, עדינה בת שלום – בתו של הרב עובדיה יוסף ואישה רבת פעלים בתחום של השכלה לחרדים וקידום נשים במגזר החרדי, הרב יהודה גלעד – ראש ישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע וח"כ לשעבר מטעם "מימד", ראש עיריית ירוחם מיכאל ביטון, הרב ישראל הופריכטר – ראש תכנית שח"ר לשילוב חרדים בצה"ל ועוד רבים וטובים. ואף על פי כן, דומני שבכינוס זה מי שבלטו בנוכחותם היו דווקא הקהל – בזכות הגיוון שהזכרתי.

התכנית האמנותית ששולבה לאורך הערב נתנה ביטוי למגוון הרחב של מוסיקה ופיוט יהודיים, מן המזרח ואשכנז כאחד. בעת הופעתה של הזמרת, המוסיקאית וחוקרת הפיוט של יהודי איראן מורין נהדר, הבטתי בחרדים שישבו לצדי. איש מהם לא קם ויצא מן האולם, לא תחב פקקים לאוזניו ולא השפיל מבטו וקרא משניות. כנראה שגם הם מבינים, שאי אפשר ליצור ישראליות יהודית משותפת על בסיס הדרת נשים.

תיקון עולם במלכות שדי הוא אחת המהויות המרכזיות ביהדות. מרבית הדוברים בכנס דרשו בתיקון מכל צד אפשרי (קובי אוז אמר, במוצאי חנוכה, שאחרי שבוע הטיגון עלינו לחזור לתיקון). לא בכדי שמה של התנועה הוא "תיקון", ולא בכדי המושגים "תיקון" ו"תיקון עולם" נפוצים מאוד בשיח ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. בקורס על צדק חברתי ביהדות שאני מלמד במדרשת השילוב בגולן, אני עוסק בדיוק בימים אלה במושג "תיקון עולם".

והנה, הופתעתי, כאשר פרופ' בוזגלו, הנואם המרכזי, ביטא ביקורת מסוימת על שיח "תיקון עולם", בעיקר כפי שהוא בא לידי ביטוי בקרב גורמים ליברליים ביהדות ארה"ב, העוסקים בתיקון עולם תוך פסיחה על ישראל. "אנו עוסקים בתיקון ישראל תחילה", אמר, והזדהיתי מאוד עם דבריו.

בנאומו, הציג בוזגלו את עיקרי תפיסתה של התנועה – מאבק בעוני, מאבק למען החינוך, מאבק נגד הביטויים המודרניים של עבדות בימינו, רדיפת שלום ופעולה נגד הרדידות התרבותית. הוא הבהיר שאין זו רק תנועה תרבותית רוחנית, אלא תנועה שתאבק לפתרונות מעשיים לשינוי פני החברה הישראלית.

בוזגלו טען שהציונות ראתה ביהדות ובמסורת מטרד. אולי זה היה נכון בשלב המהפכה הראשונית, אך אין זה נכון היום. הוא יצא שוב ושוב נגד מה שהגדיר כ"לאומיות צרה" שיצרה הציונות. אף שלא אחת גם אני משמיע ביקורת דומה, חשתי אי נוחות הולכת וגוברת לנוכח האמירה המכלילה והגורפת הזאת, שלדעתי עושה עוול לאמת ההיסטורית. אחת הדוברות בכנס, רֹני יבין – ראש בית המדרש "אלול", קראה בכנס את שירו הנפלא של נתן אלתרמן, מתוך "הטור השביעי", "אנשי העליה השניה". היא השליכה מאותם "באמת, בני אדם משונים מאוד" של העליה השניה והעליות שאחריה לאותם "אנשים משונים מאוד" היוצרים היום את תנועת ההתחדשות היהודית בכלל ותנועת "תיקון" בפרט. האם נתן אלתרמן הוא "לאומיות צרה"? האם ביאליק הוא "לאומיות צרה"? האם חלוצי העליה השניה והעליות שאחריה, אותם "אנשים משונים מאוד" שלא רק עלו לארץ ובנו אותה אלא גם יצרו בארץ בסיס לחברת מופת, הם "לאומיות צרה"? האם מקימי המושב בעמק יזרעאל בו גדלה רֹני, שעיצבו אותו על ערכי הערבות ההדדית והעזרה ההדדית, מבטאים "לאומיות צרה"?

דווקא מתוך הביקורת שלי על החברה הישראלית והתרבות הישראלית, אני חש צורך להזהיר משפיכת התינוק עם המים וממסרים המתכתבים עם מיתוס "העגלה הריקה". אני רואה בראש ובראשונה את היש הגדול, היצירה הנפלאה שיצרה הציונות, כמסד לבניית הקומה התרבותית, החברתית והרוחנית השניה שלה. אין התחדשות יהודית אמתית ללא התחדשות ציונית אמתית. וכפי שראוי להחיות את ההגות והתרבות היהודית לגווניה, כך ראוי להחיות את ההגות והתרבות הציונית לגווניה.

מעמד ההשקה של תנועת "תיקון" היה מעמד משמעותי ומרגש, ואני משוכנע שתהיה לו השפעה רבה על עיצובה של החברה הישראלית.

* "חדשות בן עזר"