הבלוג של אורי הייטנר

יש אי שם / גידי גוב

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 17.12.12

בשבוע שעבר הלכה לעולמה המחזאית ענת גוב, לאחר התמודדות, באופן מאוד ייחודי, עם מחלת הסרטן, והיא בת 59.

בסופשבוע האחרון, התפרסמה במגזין "7 ימים" שיחת נפש שקיים עמה ידידה הקרוב, סוכן האמנים אריק קנלר. לבקשתה, או ליתר דיוק – כתנאי לנכונותה לפרסם את השיחה, היא התפרסמה כסטנוגרמה אוטנטית לחלוטין, ללא כל עריכה ו"בלי להזיז אות", כהגדרתה.

זהו מסמך מרתק ומעורר הרבה מחשבה. מאחר וגם אמי נפטרה מסרטן, אותו סרטן המעי הגס הארור, וגם היא בגיל צעיר מאוד – 52, סוגיית ההתמודדות עם המחלה הזאת מטרידה ומעסיקה אותי כמעט שלושה עשורים, מאז שאמי חלתה. ולכן, היה לי עניין רב מאוד בכתבה, מעבר להיותה מסמך אנושי מרגש ומרתק. בהשוואה בין ההתמודדות של אמי וההתמודדות של ענת גוב, ההבדל הבולט ביותר, הוא ביחס אל המוות.

אמי לא העלתה על בדל שפתיה את המילה מוות, ועד הסוף הנושא לא עלה ולא הוזכר בביתנו. הנושא הודחק והורחק כאילו התעלמות ממנו בשיח, תעלים אותו מן המציאות. יתכן שעובדה זו היא שנתנה לה ולנו את הכוח להתמודד עם קשיי המחלה. אצל ענת גוב ההתמודדות הייתה הפוכה – המוות היה נוכח בגלוי, על השולחן, לאורך כל התקופה, כעובדה מוחשית שמדברים עליה כעל עניין של יומיום, ללא פחד וללא הדחקה.

אי אפשר לשפוט איזוהי הדרך הנכונה – כל אדם בוחר את הדרך הנכונה להתמודדותו. הערכתי לענת גוב היא על כך שבחרה דרך ודבקה בה באומץ ובנחישות. ובסך הכל אני מוצא גם דמיון בין שתי הדרכים הקיצוניות הללו – בשתיהן המוות אינו נוכח כמפלצת מזרה אימה, המשתקת את הרצון והיכולת ליהנות מן העכשיו ומן העתיד הקרוב. הוצאתו של המוות מן המגרש מצד אחד והכלתו המוחלטת מצד שני, מאפשרים לחולה ולמשפחתו חיים סבירים ככל הניתן והנאה מכל מה שאפשר, על קו הקץ.

אחד המסרים החשובים בראיון עם ענת גוב, הוא מיצוי כל רגע בחיים, מיצוי ההווה. ובעיקר – מיצוי כל רגע של אהבה. "ברגע שאתה מפנים את זה, אז אתה לא דוחה להגיד 'אני אוהב אותך', אתה גם לא דוחה להגשים חלומות, אתה לא דוחה כלום. כי מחר, לא מחר... בעוד חמש דקות אתה יכול למות".

בכל הראיון אתה היא משוחחת בשפה פשוטה ובהירה, ללא מליצות. וכך גם בשיר לו נאזין – "יש אי שם". שיר אהבה יפה, פשוט וכן, שאת מילותיו היא כתבה יחד עם יוני רכטר למנגינה של יוני רכטר, לפני 30 שנה בדיוק, ב-1982, בהיותה בת 29. זהו אחד משירי האהבה האהובים עליי ביותר ואחד משיריו היפים ביותר של גידי גוב, בעלה של ענת. השיר מופיע באלבומו הנפלא, שיצא ב-1983 "40:06", שנקרא כך מאחר ואורכו של התקליט הוא 40 דקות ו-6 שניות. השיר הזה מדבר בשפת דיבור, שפה מאוד לא "שירית", ויש בו כמיהה לרגע של אהבה. זוהי כמיהה בת מימוש, המבטאת ודאות של הכותב שמישהו חושב עליו ורוצה אותו נורא. בראיון עמה, מספרת ענת גוב שלאורך כל המחלה אף פעם לא בכתה. וגם בשיר היא כותבת "אז אל תבכי הלילה".

שנה מאוחר יותר, עלי מוהר כתב לאותה מנגינה את שירו "תני לי יד", שיר יפה כשלעצמו, אך אני מעדיף את הגרסה המקורית. את "תני לי יד" הקליט מוהר עצמו, יחד עם בתו שירה, והוא זכה לביצועים נוספים, כולל ביצוע נפלא של חוה אלברשטיין. גם "יש אי שם" זכה לביצועים רבים, ובהם של אחינועם ניני ומיכל טל. אך אני אוהב במיוחד את הביצוע של גידי גוב, לשיר האהבה היפה שכתבה אשתו.

גידי וענת גוב הכירו כחיילים ששירתו יחד בלהקת הנח"ל ומאז חיו בזוגיות יציבה ויפה במשך ארבעים שנה. לשניים שלושה ילדים ושתי נכדות.

יהי זכרה ברוך!

 יש אי שם / מישהו חושב עלייך / מישהו רוצה אותך נורא / יש אי שם // יש אי שם / מישהו חולם עלייך / מישהו אוהב אותך כל כך / יש אי שם // אז אל תבכי הלילה / ראשך הניחי כאן / כוכב נופל מאיר את לילך / שואל לאן / ומה תבקשי מלמעלה / אם זה אותי / אז הנה אני שלך / מזמן // שיר לך שר / שיר עצוב סנטימנטלי / שיר שלא משאיר אותך לבד / שיר לך שר // השחר מחכה כבר / מעבר לפינה / השמש מסתובבת עכשיו / לעוד תנומה / אני מסתכל על פנייך / את חלומך מלטפת / קרן אור קטנה // יש אי שם / מישהו חושב עלייך / מישהו רוצה אותך נורא / יש אי שם.