הבלוג של אורי הייטנר

ביום הראשון של הכנס, השתתפו בו כמעט 2,500 איש. גם ביום השני היו מאות רבות. האפיון המרכזי של המשתתפים – קהל צעיר מאוד, ברובו. רבים מן המשתתפים הם חניכי המכינות הקדם צבאיות. יש הרואים בהם "קהל שבוי" – אנשים שהובאו יחד, כקבוצה. אולם אין קהל הרחוק יותר מהגדרה זו, מחברי המכינות. מדובר בצעירים שבחרו לדחות בשנה את גיוסם, רובם המכריע לשירות המשמעותי ביותר בצה"ל, כדי להעמיק בלימוד מורשת ישראל, ציונות, פילוסופיה, החברה הישראלית וכו'. הם מעורבים מאוד, אכפתיים מאוד, חשוב להם מאוד להשפיע ולקחת אחריות. הדבר בא לידי ביטוי דווקא בהפסקות, בהן הם ממשיכים לדון בלהט בסוגיות שעל סדר היום. להט, אך מגובה בהעמקה, שהיא ליבת השירות במכינות, לצד פעולה התנדבותית בקהילה. אלפי הצעירים השותפים מידי שנה בתכניות שונות, לפני ואחרי צבא, לצד תכניות הבוגרים של תנועות הנוער, הם התשובה לתהליכים המפוררים בחברה הישראלית, ולכתבות על כך שהציבור הישראלי חולם לרדת מן הארץ; זה הציבור הנותן תקווה לעתיד טוב יותר של החברה הישראלית. שנה אחרי שנה, הציבור הזה דומיננטי מאוד בכנס שדרות לחברה.

בדרך כלל, הפוליטיקאים המשתתפים בכנס משתלבים בפאנלים בנושאים שעל הפרק. בעידן בחירות, גם הכנס מתאים את עצמו לצו השעה, ומעניק להם במה לנאומי בחירות. המושבים הללו אינם פאנלים שבהם המשתתפים מאזינים זה לזה. כל נואם נכנס, נואם והולך. ביום הראשון הופיעו בבוקר שלי יחימוביץ', יאיר לפיד ואחרים (לא הייתי נוכח במושב הזה) ובערב עמיר פרץ, נפתלי בנט ומופז. הבוקר השני נפתח במושב נאומי בחירות של בוז'י הרצוג, זהבה גלאון, אביגדור ליברמן וציפי לבני.

בוז'י הרצוג היה הנואם הענייני והרציני ביותר. הוא היחיד שהציג משנה חברתית כלכלית סדורה, המבוססת על ערכים של סולידריות חברתית המאזנת את הכלכלה החופשית ואת כשלי השוק. מה שאפיין את דבריו, ובעיקר את תשובותיו לשאלות מן הקהל, היה בקיאות מרשימה מאוד בנושאים החברתיים, כמו סוגיות הילדים האוטיסטים, ניצולי השואה וכד'.

חבורת צעירים ירוקי חולצות, קבוצת המעודדים של זהבה גלאון, התארגנה להציג שאלות לכל נואם. כמובן שהם ניסו לגרור את הרצוג למגרש ההסתה נגד ההתנחלות. הרצוג לא נגרר לשם, אלא להיפך, גינה את השיח הזה. בכך, הרצוג התיישר עם דרכה של יחימוביץ', לאחר שבשנים האחרונות הוא היה שותף לשיח האנטי התנחלותי הנפסד הזה.

המסר המרכזי של זהבה גלאון היה שאין צדק חברתי בלי הסדר מדיני. זהו מסר עצוב ופסימי מאוד. הרי שתי ממשלות ניסו בכל מאודן להציע לפלשתינאים הסדר מדיני על בסיס דרכה של מרצ, ונענו בדם ואש ותמרון עשן. אין זה מן הנמנע, שאם וכאשר ישראל תשוב ותציע להם הצעות כאלו, התגובה תהיה דומה. אז מה? נוותר על הצדק החברתי? נקפל את הדגלים החברתיים? אבו מאזן הוא בעל זכות וטו על תיקון החברה הישראלית?

צדק חברתי מבוסס בראש ובראשונה על סולידריות חברתית. אין דבר הסותר את הסולידריות החברתית יותר מהסתה של ציבור נגד ציבור, יותר מחרחור מדנים בין אוכלוסיות. גלאון נשאה נאום הסתה מתלהם נגד המתנחלים, הציגה אותם כמוצצי לשדה של הכלכלה הישראלית. ניסיתי לחשוב איך גלאון הייתה מתייחסת לנאום דומה, המתייחס לערביי ישראל. סביר להניח שהיינו שומעים מיד על פנייתה ליועץ המשפטי לממשלה בתלונה על הסתה גזעית. נאומה של זהבה גלאון היה השפל הנמוך ביותר של הכנס.

אחריה דיבר אביגדור ליברמן. חשמל היה באוויר מרגע כניסתו לאולם ועד צאתו. רבים מן הצעירים התייחסו אליו ממש בהערצה, האזינו לו בעיניים בוהקות. מצד שני הייתה עוינות חריפה כלפיו מצד רבים אחרים בקהל. התרשמתי, שפרשיות השחיתות ששמו נקשר אליהם לא הקטינו את ההערצה, אך גם לא היה בהם צורך להגברת העוינות.

חלקו הראשון של הנאום היה ענייני מאוד. ליברמן סקר שורת הישגים של הממשלה בתחום החברתי והכלכלי, ובהם הקמת בית הספר לרפואה בצפת, גדר ההפרדה לאורך הגבול עם מצרים, ההישגים במבחנים הבינלאומיים בתחום החינוך ועוד. ואכן, היו לממשלה הישגים מרשימים. אולם מהר מאוד הוא עבר להשתלחות שלוחת רסן בשלי יחימוביץ' ובראשי מפלגת העבודה, תוך התמקדות, לגמרי לא במקרה, בניצב בדימוס מזרחי, לשעבר ראש אגף החקירות במשטרה. אך טבעי, שליברמן יראה בלוחם בשחיתות יריב אישי חריף.

ליברמן הקדיש חלק ניכר מדבריו לנושא השוויון בנטל. המסר שלו היה ש"ישראל ביתנו" היא המפלגה היחידה שהציעה הצעת חוק הדורשת גיוס מלא לכולם והיחידה שח"כיה תמכו בה, כאיש אחד. זאת אמת, אבל הצעת החוק שלו הייתה פופוליסטית ודקלרטיבית, חסרת שחר מעשי, מתעלמת מהמצב הייחודי של ערביי ישראל ומתעלמת מהמציאות שנוצרה בנוגע לחרדים. ליברמן הזכיר שחברי "קדימה", מפלגת העבודה ומרצ לא תמכו בהצעה. הוא שכח להזכיר, משום מה, שהליכוד, שהיום הוא חלק ממנו, התנגד אף הוא להצעה.

ליברמן הודיע ש"ישראל ביתנו" תדרוש ותקבל את משרדי הפנים, השיכון והחקלאות, אך הרגיע שאין הכוונה, בתיקים אלה, לתפקיד שלו...

אחרונת הדוברים הייתה ציפי לבני. לבני הייתה זהבה גלאון מדוללת. למה זהבה גלאון? כיוון שכמותה אף היא התנתה את הצדק החברתי ב"צדק מדיני", כהגדרתה, שמשמעותו הפקרת החברה הישראלית לרצונם הטוב של הפלשתינאים. למה מדוללת? כיוון שלמסרים הללו יש כבר את זהבה גלאון, היא עושה זאת בצורה בוטה וקיצונית יותר. וכך, ציפי לבני נראית כצל חיוור לידה ואחריה.

לבני אמרה כמה מילים על ענייני כלכלה וחברה, אך ניכר שהיא מדקלמת נייר מסרים בנושא שאינו מעסיק אותה באמת. כאשר דיברה על הנושאים המדיניים, ניכר שהיא מדברת על הנושא החשוב לה, המניע אותה, שמעניין אותה ושלשמו חזרה לפוליטיקה.

היא תקפה את הממשלה הפוגעת בירושלים "היקרה לכולנו" בהחלטות הבניה, כפי שהליכוד עשה ערב בחירות 96' ו-99'. אז, אגב, היא הייתה פעילה בליכוד. אז, הליכוד האשים את פרס ואח"כ את ברק שהם יחלקו את ירושלים. היה זה קמפיין שקרי ומכוער, כיוון שמפלגת העבודה באותם ימים נשבעה אמונים לירושלים. אלא שמאז, ממשלות ישראל, ובהן הממשלה בה לבני כיהנה כשרת החוץ, הציעו לפלשתינאים את חלוקת ירושלים. "אני הצלחתי לנהל מו"מ עם הפלשתינאים, לא לדון על ירושלים, המשכתי לבנות בירושלים ולא קוממתי עליי את כל העולם". רגע, אז מותר לבנות בירושלים, השאלה היא מי בונה? ולגבי ירושלים – היא לא דנה על ירושלים? במקביל אליה הערוץ המרכזי של המו"מ נוהל בידי ראש הממשלה אולמרט, שהציע בעליל את חלוקת ירושלים. אנו זוכרים היטב מה יצא מזה.

לבני תקפה את הממשלה המשווה את מצבנו לערב השואה. "הרי הקמנו את המדינה וזאת התשובה לשואה". אלא שהממשלה מעולם לא טענה שמצבנו דומה למצבנו בשואה, כי אם להיפך –מאחר ואנו היום מדינה עצמאית עם צבא חזק, לא נשלים עם נשק השמדה המוני בידי אויבי ישראל המאיימים בהשמדתה. זה לא שיח שואה, אלא בדיוק ההיפך ממנו.

במושב הסיום, נשא יו"ר הכנסת ראובן ריבלין נאום חוצב להבות על התדרדרות הנורמות הפוליטיות בישראל, והתמקד בשתי רעות חולות – חזרת עבריינים מורשעים לפוליטיקה ובזאר הסחר מכר של פוליטיקאים ערב בחירות. הוא העלה על סדר היום את הצורך להתמודד עם הנושאים הללו בחקיקה, אך בראש ובראשונה בביקורת ציבורית מוסרית. ריבלין הוא בעיניי מגדלור של יושרה פוליטית. דומני שלאחר דחיקתו של בני בגין מן הכנסת, ריבלין הוא המצפן המוסרי, בה"א הידיעה, של המערכת הפוליטית הישראלית.

אחד הדיונים המרתקים בהם נכחתי היום, הוקדש לקיבוץ ולדימוי הקיבוץ בראי הקולנוע. הוצגו בפנינו קטעים מן הסדרה התיעודית "קיבוץ" ומן הסדרה העלילתית "יחפים" ונערך דיון בהשתתפות יוצרי הסרטים ואנשי אקדמיה. הדיון היה מרתק, אולם הפריעה לי מאוד הנימה של "רקוויאם לקיבוץ" וההתייחסות אליו כאל "מה שהיה". אוהד קנולר, שגילם את הדמות המרכזית ב"יחפים", אמר שהסדרה היא כמו סדרה של נשיונל גיאוגרפיק על זן נכחד של לטאות. לאחר מכן נסעתי לראיין משפחה של מרצה באוניברסיטה ואיש היי-טק המתעניינים בקליטה בקיבוצי, קיבוץ אורטל, קיבוץ שיתופי בגולן. בעבורי ובעבור רבים אחרים, הקיבוץ הוא "מה שיהיה". הלטאה הזאת חיה ובועטת.

* "חדשות בן עזר"