הבלוג של אורי הייטנר

שלוש פעמים השתתפתי, בתקופת המאבק על הגולן, בפגישות עם אמנון ליפקין שחק. שתי פגישות, בהיותו פוליטיקאי. פגישה אחת – כאיש צבא.

שתי הפגישות עמו כפוליטיקאי, זכורות לי כחוויה שלילית ביותר, בלשון המעטה. שחק תמך באופן מובהק בנסיגה.

פגישה אחת התקיימה שבועות אחדים לפני בחירות 1999. ארבעת ראשי מפלגת המרכז – איציק מרדכי, אמנון ליפקין שחק, דן מרידור ורוני מילוא, עלו לביקור בגולן. ביקורם כלל מפגש מתוקשר עם הנהגת ועד יישובי הגולן בחדר הישיבות של המועצה המקומית קצרין.

בכל שנות המאבק, היה זה האירוע היחיד שבו איבדתי את שלוות נפשי וממש "זרקתי את עצמי". צרחתי עליהם בגרון ניחר. בערב, כאשר ראיתי את עצמי בטלוויזיה, אני חייב להודות, לא הייתי ממש גאה בהתנהגותי. מי שכה הכעיס אותי וגרם לתגובתי הקשה, היה מרדכי, שעד פרישתו מהליכוד הציג עצמו כתומך נלהב של הגולן ושל מאבקנו, הרבה לעלות לגולן, נטע כאן עץ באירוע שקיימנו בטו בשבט וביום שבו עבר למפלגת המרכז, כבמטה קסם, שכח את משנתו והמיר את דתו.

מפגש נוסף היה במועדון כפר חרוב. קבוצת שוחרי הנסיגה הזמינה את שחק להרצאה. אני החלטתי להפגין נוכחות – הגעתי למקום ואף נטלתי את רשות הדיבור.

הזימון להרצאה יצא ימים אחדים לפני פגישת הפסגה של קלינטון ואסד בז'נבה, בה העביר הנשיא האמריקאי לעמיתו הסורי את הצעת ראש הממשלה אהוד ברק לנסיגה מלאה מהגולן לקווי 4.6.67, למעט רצועה בת כמה עשרות מטרים בחוף הכינרת. פרטי הצעתו של ברק לא היו ידועים, אולם התחושה הכללית, שלובתה בכותרות העיתונים, הייתה שהפעם זה סגור. שקלינטון לא יטריח עצמו לפגישה, אלמלא ההסכם נסגר. הפגישה הוצגה כריטואל, לשם הפרוטוקול בלבד. התחושה שלנו הייתה קשה מאוד, יותר מאשר בכל תקופת המאבק.

ההרצאה בפועל התקיימה ימים אחדים לאחר כישלון הפסגה, לאחר שאסד דחה על הסף את הצעת ברק, כשאנו הבנו שניצחנו במאבק, ושיחלוף זמן רב עד ששוב יתחדשו הניסיונות להסיג את ישראל מהגולן. בתחושה הנפלאה הזאת, נסעתי למפגש בכפר חרוב. חרף תוצאות הפסגה, שחק דיבר בזכות הנסיגה, כאילו לא קרה דבר. ומדוע ציינתי שאני זוכר את הפגישה כחוויה שלילית?

גם הפגישה הזאת, מבחינתי, הייתה טעונה. למרות תחושת הניצחון, הגעתי אליה כעוס. גם כאן, הכעס לא היה על שחק, אלא על מארחיו. אני מודה, שמעולם לא חשתי כזו עוינות כלפיי מצד הנוכחים, כבאותו אירוע. כאשר התחלתי לדבר, החלו צעקות רמות, בניסיון למנוע ממני לומר את דבריי. כמובן שהתעקשתי לומר את דבריי עד תומם. כעבור יומיים קיבלתי מכתב התנצלות מאחד המארגנים, שביטא תחושת בושה על התנהגות חבריו. אך בסך הכל, החוויה לא הייתה נעימה.

לא כן הפגישה עם שחק בעודו לובש מדים. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, פנה אליו רעו לנשק, חברנו אמיתי שלם, ממייסדי מבוא חמה ומראשי ועד יישובי הגולן, בבקשה שיקבל אותנו לשיחה עמו.

אין זה מקובל שרמטכ"ל מקבל לשיחה משלחת אזרחית, של נציגי ציבור הנוטלים חלק במאבק פוליטי וציבורי נגד מדיניות הממשלה. אנו ידענו שההחלטות המדיניות תתקבלנה בדרג המדיני, אך שלעמדת הרמטכ"ל עשויה להיות השפעה. במאבק החשוב הזה, חשבנו שאסור לנו לוותר על כל ניסיון להשפיע במשהו, על מישהו, שיכולה להיות לו השפעה כלשהי על ההחלטות.

על אמנון ליפקין שחק שמעתי רבות, בצבא. שמו נישא בהערצה בחטיבת הצנחנים, כאחת האגדות של החטיבה. וזו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לפגוש אותו אישית. לאחר מותו רבים השתמשו בקלישאה "קצין וג'נטלמן". זו הייתה תחושתי באותה פגישה ובעקבותיה.

השיחה לא הייתה מתוקשרת, ודומני שזה הפרסום הראשון שלה. שחק פינה ערב שלם לשיחת נפש ארוכה עמנו. בראשית הפגישה, הוא הפגין בקיאות – הכיר כל אחד מאתנו בשמו, מתוך הופעותינו בתקשורת. הוא ביקש מכל אחד לספר על עצמו, באיזה יישוב הוא חי, וביקש לדעת על היישוב.

בפתיחה הזו הוא השרה אווירה מאוד נעימה ונינוחה, שנמשכה לאורך כל השיחה הארוכה. הוא לא דיבר הרבה, בוודאי לא הביע דעה, אך הוא הקשיב לנו ברוב קשב, שאל שאלות, התעניין. היה לו חשוב מאוד לשמוע את דברינו. לרגע הוא לא הציץ בשעונו, ואף פקידה לא נכנסה לרמוז לנו שצריך לסיים. הוא נתן לנו תחושה, שיש לו בעבורנו כל הזמן שיידרש.

האם השפענו במשהו? על פי עמדותיו בחיים הפוליטיים, כנראה שלא. מצד שני, כאמור, אף פעם אי אפשר לדעת לאיזו אמירה הייתה השפעה כלשהי במהלך כלשהו, אולי לאיזושהי הטלת ספק. הרי בשלב מוקדם של המאבק ידענו שאין טעם לחפש "קלף מנצח" אלא עלינו למצות כל דרך להשפיע.

מעל הכל זכורה לי התרשמותי מאנושיותו של שחק, מהיותו בנאדם, מענטש. עד אותה פגישה, ידעתי עליו שהוא לוחם ללא חת ומפקד מהולל בקרב. באותה פגישה נחשפתי לצדו הנוסף.

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"