הבלוג של אורי הייטנר

            שיח של חוסר אחריות לאומית

בעת נאומו של מנהיג "הבית היהודי" נפתלי בנט בכנס שדרות לחברה, שלושה פרובוקטורים, שישבו בחלקים שונים של האולם, אך קשה היה שלא להבין שהם מתואמים והכינו מארב מתוכנן, הפריעו לו בהתנהגות חוליגניות, בקריאות נאצה נגד המתנחלים והדתיים, בניסיון לא לאפשר לו לדבר. חרף חוסר ניסיונו, הפגין בנט קור רוח, לא התרגש, לא התרגז, לא איבד את השלווה. כאשר הצליח לדבר, אמר במתינות דברים כדורבנות נגד שיח השנאה, והבטיח שלא להיגרר לו. לזכותו יצוין, שכאשר דיבר על שיח השנאה, הזכיר גם את ערביי ישראל כמי ששיח כזה ננקט כלפיהם וגינה אותו.

אולם מה השיח החלופי שבנט מציע, כנגד שיח השנאה? הוא דיבר על שיח אהבה. אהבה? נראה לי קצת מוגזם. אני הייתי מצפה לשיח של סולידריות, אחווה. אך הבסיס לשיח כזה, הוא שיח של אחריות לאומית. ללא אחריות, אין מנהיגות.

בראיון לניסים משעל, הפגין בנט חוסר אחריות לאומית, כאשר הצהיר שיסרב לפקודה לעקירת מאחזים ויעדיף לשבת בכלא. סירוב לפקודה חוקית של ממשלה נבחרת, היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה, פגיעה בצה"ל ובביטחון המדינה, חתירה תחת הממלכתיות הישראלית. כפוליטיקאי וכאזרח זכותו וחובתו לפעול למען הדרך בה הוא מאמין. כחייל, עליו לציית לפקודות החוקיות של צה"ל, שתפקידו למלא את החלטות הממשלה.

אם אדם מן השורה מסרב, הוא עושה מעשה חמור, אך נסלח. לא כן, כאשר מדובר במנהיג ציבורי ופוליטי, אדם שהמונים הולכים אחריו ומקשיבים למוצא פיו. מאדם החותר למנהיגות לאומית, יש לצפות לאחריות לאומית. דבריו של בנט חמורים וראויים לגינוי תקיף.

עצם תמיכתו בסרבנות חמורה ומסוכנת. אך הוא נותן לגיטימציה גם לסרבנות מסוכנת יותר - סרבנות במלחמה נגד האויב. סרבני השירות בשטחים ותומכיהם קיבלו מבנט מתנה שלא יכלו לייחל לטובה ממנה. כמו זהבה גלאון, בנט הוא ראש מפלגה, השובר את כללי המשחק הדמוקרטי ומטיף בגלוי להפרת חוק ולהפרת פקודה. כמו זהבה גלאון, בנט הוא ראש מפלגה הנוהג בחוסר אחריות לאומית.

כריזמה

בימיה הגדולים, בכנסת התשיעית, השיגה המפד"ל את הגדול בהישגיה – 12 מנדטים. מאז, כוחה הלך וירד. על פי הסקרים, מפלגת "הבית היהודי", כפי שמפלגה זו נקראת היום, משחזרת את הישגה. מאחר והיא מתחזקת בסקרים משבוע לשבוע, לא אתפלא אם היא תפרוץ אף את הגג הזה.

לאורך השנים, מפעם לפעם קיבלה המפד"ל קולות של חילונים. בבחירות הקודמות אני הצבעתי ל"בית היהודי", נתתי פומבי להצבעתי ו"הבית היהודי" אף עשה בו שימוש. אולם תמיד הייתה זו תופעה זניחה, אם בכלל ניתן היה לכנות זאת תופעה. הפעם, הבית היהודי פרץ את גדר ההפרדה הזאת וחילונים רבים מבטאים תמיכה בה, ורבים אחרים שוקלים אפשרות זאת.

מה הסיבה לכך? התשובה היא חד משמעית – נפתלי בנט. מעולם, מצביעי המפד"ל לא אמרו שהם מצביעים להרשקוביץ, לאפי איתם, להמר או לבורג. הפעם אנשים אינם מזדהים כמצביעים לבית היהודי אלא לבנט. וזה לא רק בשל רוח התקופה. זה בזכות בנט.

 איך זה שדווקא נפתלי בנט הצליח לאחד את הציונות הדתית, לזכות לניצחון גורף בפריימריס, להקפיץ אותה בסקרים? הוא אינו מפד"לניק מצוי, והוא קצת חריג בנוף הדתי לאומי. הוא לא למד בישיבת הסדר. הוא לא למד במכינה קדם צבאית. הוא אינו נראה כמו בוגר "בני עקיבא" טיפוסי. אי אפשר לדמיין אותו עם שפם, דובון, חולצת פלנל משובצת וסנדלים תנ"כיות עם גרבים. הוא חובש כיפה בקוטר שנֵקֶל ובשל פדחתו המקריחה, כיפתו הקטנה מוצנעת במדרון אחורי ואינה נראית מלפנים. מי שמביט בו מלפנים רואה מולו איש הייטק מצליח מרעננה, שמאלני מצוי.

איך זה שדווקא הוא מצליח? יש שיאמרו שדווקא היותו אאוטסיידר, מאפשרת לו לאחוז בציציות ראשה של מפלגתו ולהוציאה מן השקיעה. אני מגדיר זאת אחרת, במילה אחת – כריזמה. בנט שופע קסם אישי.

האמת היא, שלא התרשמתי מנאומו בכנס שדרות. היה זה נאום רדוד למדיי, אם כי למרבה הצער כאלו הם נאומי בחירות מצויים. אולם לא יכולתי שלא להבחין כיצד בנט מהלך קסם על הקהל הצעיר.

הפירוש המילולי של המושג כריזמה הוא מתת אל. הכריזמה מאפשרת למנהיג להוליך אחריו אנשים שיתנו בו אמון. מנהיג כריזמטי יכול לחולל נפלאות. אולם כריזמה עלולה להיות מסוכנת מאוד. כפי שמנהיגים כריזמטיים הובילו את המעשים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, מנהיגים כריזמטיים גרמו גם לאסונות הגדולים ביותר. לכן, יש להתייחס לבעלי כריזמה בכבוד וחשד. ובעיקר, יש לצפות מהם להבין את הסכנה התמונה במתת האל ולדרוש מהם להבין את כובד האחריות המונח על כתפיהם.

דבריו של בנט בזכות הסרבנות – דווקא בהיותו מנהיג כריזמטי, מבהירים שבנט אינו מבין את כובד האחריות המונח על כתפיו.

לאן נעלם עמרם מצנע?

כמה ממצביעי "התנועה" מגדירים את הצבעתם כהצבעה בעד "התנועה"? לבטח הרבה פחות ממי שמגדירים את הצבעתם כהצבעה בעד ציפי לבני. מדובר במפלגה שקמה כמפלגה של אישה אחת, מנהיגה מרכזית שקיבצה סביבה אנשים נוספים.

והנה, בכרזות הבחירות של "התנועה", לא מופיע דיוקן אחד, אלא שני דיוקנים. שני דיוקנים שווים בגודלם, זה לצד זה, ללמדך שמדובר במפלגה עם הנהגה קולקטיבית של שני אנשים. ומה שחריג עוד יותר, הוא שמי שמוצג כמקביל במעמדו לציפי לבני אינו המועמד מס' 2 ברשימתה, אלא דווקא מס' 3. ציפי לבני ועמיר פרץ מופיעים בכרזות זה לצד זה, כשליד ציפי לבני כתוב "הראש המדיני" ולצד עמיר פרץ "הלב החברתי". הראש והלב – אין קיום לאחד ללא רעהו.

איפה מס' 2, עמרם מצנע? אין עמרם מצנע. מצנע יוק.

ראש מטה הבחירות הוא עמיר פרץ, ולא צריך הרבה דמיון כדי להבין מי העלים את מס' 2. פרץ כבר ניצב כשווה ערך לציפי לבני.

כאשר החתרן הבלתי נלאה הזה הודיע על המעבר ממפלגת העבודה ל"התנועה", כתבתי כאן שבמפלגת העבודה נשמו לרווחה – עכשיו פרץ הוא הבעיה של לבני. את מצנע הוא כבר חיסל. ציפי – מאחוריך!

            11 בתנועה

בפרקי היומן הקודמים סיפרתי ממקור ראשון על האופן הביזארי של הרכבת רשימת "התנועה". הנה, עוד סיפור.

שעתיים (!) לפני סגירת הרשימות, התקשר עמרם מצנע לראש המועצה האזורית גליל עליון היוצא אהרון ולנסי, חבר ותיק במפלגת העבודה, והציע לו להצטרף לרשימת "התנועה" ולהשתבץ במקום התשיעי. לא היה לולנסי פאני להתלבטויות. לאחר חצי שעה השיב בחיוב. בזאר ביזארי. ובסוף... המקום התשיעי היה למקום ה-11.

ולנסי היה ראש מועצה מצוין והוא איש איכותי וראוי. אם "התנועה" תקבל 11 מנדטים, טוב שולנסי נמצא שם. אבל "התנועה" אינה ראויה לתוצאה דו ספרתית, ולהערכתי היא לא תזכה להישג כזה.

            יריד סתימת הפיות

את עמדתי נגד מניעת השתתפותן של המפלגות הערביות בבחירות, הבעתי לפני כשבוע. עמדותיהן ופעולותיהן המכעיסות, אינן מצדיקות סתימת פה לחמישית הציבור הישראלי. הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל את המפלגות הללו והנזק של פסילתן גדול יותר מהנזק שהן גורמות לו.

אבל ההצגה חייבת להמשך, וכמו בכל מערכת בחירות, מתקיים הריטואל של דרישות הפסילה. והפעם גם ש"ס ו"יהדות התורה" הצטרפו לרשימות החיסול. הסיבה – העובדה שאין נשים ברשימותיהן.

אני דוגל בשוויון מלא לנשים וסולד מגישת החרדים לנושא הנשים בכלל, ומנהיגות הנשים בפרט. אבל בגלל זה לפסול רשימה? לסתום פיות לציבור של מאות אלפים, שזו דרכו?

יש לשים קץ ליריד סתימת הפיות הזה. ועדת הבחירות היא גוף פוליטי, ואין מקום לקיים בה דיונים מסוג זה. יש לשנות את החוק כדי לשים קץ למחזה המביש הסדרתי הזה.

            1270

נעמן כהן (גיליון 800) הביע סיפוק מכך שספי רכלבסקי קיבל רק 1,270 קולות בבחירות המקדימות במפלגת העבודה. כן, גם אני אופטימיסט הנוהג לראות את חצי הכוס המלאה.

אבל קשה לי להיות מרוצה מכך שאלף מאתיים ושבעים איש, חברי מפלגת העבודה, חשבו שהמסית והמדיח הסדרתי הזה, האיש האנטי דמוקרטי המסוכן הזה, שסגנונו ורעיונותיו פשיסטיים בעליל, ראוי להיות בין נבחרי העם. 1,270 איש! לא להאמין.

* "חדשות בן עזר"