הבלוג של אורי הייטנר

קבלת שבת באורטל, 21.12.12

על קיר האולם המרכזי בבית הנשיא, חקוק פסוק מנבואת נחמה של הנביא יחזקאל, הידוע כ"בומבה של נביא": "כה אמר אדוני אלוהים: הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגויים אשר הלכו שם, וקיבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד".

הפסוקים הללו הם חלק מחזיון שלם ונבואה על קיבוץ כל גלויות ישראל מכל התפוצות וחידוש הברית בין אלוהים והעם, חידוש מלכות דוד, הקמתו מחדש של בית המקדש. אין בנו געגוע ותשוקה להקמת מונרכיה או לבית מקדש ועבודה הקורבנות. אבל קיבוץ גלויות, חזרת העם היהודי לארץ ישראל, הגשמת הציונות והקמת הבית השלישי, הם בפירוש התגשמות נבואתו של יחזקאל. הנשיא הוא האדם המסמל את ערכי המדינה, את ייעודה ומטרותיה, ואין כמו הפסוק הזה כסמל למהותה של המדינה.

הפסוק הזה מופיע בהפטרה של השבת, שבת פרשת "ויגש". בעיניי, משמעותה אינה רק קיבוץ העם מגלויותיו השונות, אלא לא פחות חשוב – אחדות ישראל, על כל ריבוי הגוונים, האמונות והדעות בתוכו ואיחוי השסעים בין דתיים וחילונים, בין עדות, בין שמאל וימין, הפסקת שיח השנאה הקיים בחברה הישראלית וחיבור מחודש בין הישראליות והיהדות.

למה נבחרה הנבואה הזאת לשמש הפטרה לפרשת "ויגש"? הנבואה מדברת על האיחוד המחודש של אפרים ויהודה – אפרים כסמל לעשרת השבטים שהקימו את ממלכת ישראל, שאפרים היה הגדול והחשוב שבהם ויהודה הוא ממלכת יהודה. הנבואה מתארת את איחוי הקרע וסוף הפילוג בעם. בפרשת "ויגש" מתאחדים יוסף, אביו של אפרים, עם אחיו, בהתוועדות המרגשת לאחר הנתק הממושך.

מנהיגם של האחים אינו ראובן הבכור, אלא הבן הרביעי, יהודה. הוא משמש מופת של מנהיג הלוקח אחריות מלאה בתקופת משבר, ומופת של סולידריות מוחלטת בין אחים, כאשר הוא נוטל את האחריות המלאה להבטיח את שלומו של אחיו בנימין, ומוכן לשלם כל מחיר על כך. נאומו הדרמטי של יהודה בפני יוסף, בו נפתחת הפרשה, בו הוא מבהיר לו שאין מצב שהם יפקירו את אחיהם הקטן ושזו אחריותו האישית, המלאה, הוא אחד הטקסטים המרגשים בתנ"ך. הנאום הזה המיס את לבו של יוסף, שהסיר את המסכות והתוודע לאחיו: "אני יוסף אחיכם".

התנהגותו של יהודה, הראש הגדול, האחריות המלאה, הנכונות לשלם מחיר, הפכו את יהודה לשבט שינהיג את עם ישראל. מדרש חז"ל מספר שים סוף לא נבקע, אלא אחרי שנחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, נטל את נפשו בכפו וקפץ למים הסוערים. נחשון, על פי חז"ל, נהג על פי המופת של אבי השבט. כך בדיוק נהג דוד, בן השבט, כאשר התנדב כנער להילחם בגולית, לקלוע לו בול בפוני ולהושיע את ישראל. לא בכדי שושלת בית דוד יצאה משבט יהודה.

בפרשת "ויגש" מתאחדים בני ישראל, אך הם מתאחדים בגולה. בני ישראל יורדים למצרים, לגלות ארוכה וממושכת. ההפטרה מדברת על איחוד עם ישראל בעלייתו מתפוצות הגולה חזרה, אל ארץ ישראל.

פרשת "ויגש" היא פרשת השבוע שלי. בבר המצווה שלי, קראתי את כל הפרשה הארוכה ואת ההפטרה. חלפו מאז 37 שנים, מכאן שעל פי חשבון פשוט, בימים אלה אני חוגג יובל להיווסדי. לאורך כל השנים הללו, הפרשה וההפטרה שלי, הם טקסט חיי, הם ההשראה המעניקה משמעות לעשייתי. אני רוצה לראות בהתנהגותו של יהודה מופת לחיי, והמחויבות להגשמת חזונו של יחזקאל, בתנאי החברה הישראלית בת ימינו, מדריכה את פעילותי ואת עשייתי.

אסיים בציטוט נוסף מן ההפטרה: "וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב, אשר ישבו בה אבותיכם. וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם... וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם יהיה אותם. ונתתים והרביתי אותם".