הבלוג של אורי הייטנר

            האם נפתלי בנט חזר בתשובה?

 דבריו של בנט בזכות הסרבנות ואמירתו שיעדיף לשבת בכלא מאשר למלא פקודה של עקירת מאחז, שהיא פקודה בלתי חוקית בעליל וכו', עוררו סערה רבתי. בעקבות הסערה זימן בנט מסיבת עיתונאים במוצ"ש ועוד ביום שישי פרסם הודעה בדף הפייסבוק שלו.

בראש הודעתו הופיעה תמונה שלו במדים בעיצומה של פעילות מבצעית בלבנון. המסר הופנה לצעירים, וכותרתו הייתה חד משמעית: "אני מתנגד לסירוב פקודה". בהמשך הוא ניסה להסביר באותות ובמופתים שאין סתירה בין הודעה זו לדבריו בראיון לניסים משאל. זהו ניסיון מגושם ובלתי אמין. אבל פוליטיקאים, כידוע, מתקשים להודות בטעויות, בעיקר ערב בחירות. באופן יחסי, ניתן לומר שדבריו נגד הסרבנות הם מעין הודאה בטעות, וכידוע מודה ועוזב ירוחם.

האם נפתלי בנט חזר בתשובה, או נותר במריו? הכותרת חד משמעית, וטוב שכך. גם השורה התחתונה של הודעתו: "הייתי מפקד פלוגה בצבא. אני משרת בצה"ל שלנו כבר 22 שנה. אני אוהב את צה"ל ואין דבר יקר לי מצה"ל. אין דבר שכואב לי יותר מפגיעה בצה"ל. אסור לסרב פקודה. מקווה שתבינו". מילים כדורבנות.

מצד שני, הוא גם אמר: "נשאלתי מה אעשה באופן אישי אם אוכרח לגרש משפחה מביתה. תשובתי: אפנה למפקדיי בשקט ואבקש שישחררו אותי מכך". זאת התחמקות, כיוון שהוא לא אמר מה יעשה אם תשובתם תהיה שלילית. האם במקרה כזה יסרב, וכפי שאמר בראיון ישב בכלא? יתר על כן, גם בקשה מסוג זה שונה כאשר מדובר בחייל וכאשר מדובר במפקד וקצין.

בסך הכל, הפרשה כולה היטיבה עם יצירת אמירה ציבורית ברורה נגד הסרבנות. בנט, שעד אותה פרשה הצליח להיות חף מטעויות, מעד. יריביו הפוליטיים, בעיקר הליכוד, ניצלו זאת וקפצו על המציאה כמוצאי שלל רב. בנט עצמו נאלץ לומר דברים ברורים נגד הסרבנות. הליכוד השמיע דברים ברורים נגד הסרבנות. נתניהו הודיע פומבית שמי שתומך בסרבנות לא יהיה חבר בממשלתו. ניסיונו של בנט לתקן בכל כוחו את רושם דבריו, מעיד על כך שמרבית בוחריו מתנגדים לסרבנות ורואים בה תופעה שלילית ומגונה.

למרבה הצער, גם בליכוד ובמפלגת העבודה שתקפו את בנט, יש מסיתים לסרבנות. בליכוד – פייגלין. בעבודה – מרב מיכאלי. יש הבדל, כמובן, בין מנהיג מפלגה, לבין שני אנשים שהנם אצבע בעין של מנהיג מפלגתם (פייגלין לנתניהו ומיכאלי ליחימוביץ'). אולם אחרי שהליכוד והעבודה תקפו את בנט, עליהם לגנות את פייגלין ומיכאלי בפומבי. על הציבור והתקשורת לדרוש זאת מהם. בראיון לערוץ השני נשאל על כך נתניהו והוא שב והבהיר שמי שמצדד בסרבנות לא יכהן בממשלתו, אך לא גינה ישירות את פייגלין. אגב, נתניהו הקפיד פעמים לומר "מי שידבק בסרבנות". בכך הוא משאיר פתח למנות את בנט לממשלתו, ולומר שדברי התיקון שלו בגנות הסרבנות, מקובלים עליו ומכשירים אותו. עד אז, בינתיים, הוא חוגג על האמירה של בנט וינסה להיבנות ממנה.

בעקבות כניסתו של פייגלין לרשימת הליכוד, היו שניסו להציג את הליכוד כמפלגה שהתפייגלנה. התהום הרעיונית בין הליכוד לפייגלין באה לידי ביטוי בעקבות דברי בנט. בעוד נתניהו ויעלון גינו את בנט על דבריו, פייגלין גינה את בנט על שחזר בו מדבריו.

במתקפת הנגד של בנט, הוא האשים את הליכוד שמתקפתו עליו בנושא הסרבנות מעידה כוונת הליכוד לעקור יישובים. יש לדחות את הניסיון להסיט את הדיון על תופעת הסרבנות לדיון על תוכן המדיניות; כאילו התנגדות לסרבנות כמוה כתמיכה בפקודה שיש המסיתים לסרב לה. ניתן להתנגד בכל תוקף לעקירת יישובים, ולהיאבק בכך במישור האזרחי: בפוליטיקה, בתקשורת, ברחוב, בהפגנות, עצומות, מכתבים וכו', ובמקביל להתנגד בכל תוקף לסרבנות, כיוון שסרבנות היא הרס הצבא, הרס הדמוקרטיה והרס המדינה.

אני שמח שהתברר, בסופו של דבר, שנפתלי בנט אינו תואם זהבה גלאון, חס ושלום. מה שאצלה הוא לחם חוק, אצלו היה מעידה חד פעמית של פוליטיקאי חסר ניסיון. "הבית היהודי", אם כן, הרבה יותר דמוקרטי ממרצ.

            איפה לבנות?

הביטוי הבוטה ביותר לאימוץ רעיון הנסיגה המוחלטת לקווי 49', להבדיל מרעיון הפשרה הטריטוריאלית, הוא "חילופי השטחים". הדרך הרעיונית ההיסטורית של מפלגת העבודה, שיצחק רבין היה אחד ממוביליה, עד יומו האחרון, גרסה פשרה טריטוריאלית שבה ישראל תיסוג  לכל היותר מכ-70% משטחי יהודה, שומרון ועזה. דרכם של ברק ואולמרט, שהייתה לדרכו של "גוש המרכז שמאל", ויש המכנים אותה "מתווה קלינטון" – לא זו בלבד שגורסת נסיגה כמעט מ-100% מן השטח, היא מקדשת את "הקו הירוק" עד כדי האבסורד של נסיגה משטחים ריבוניים ישראליים בנגב כדי "לפצות" את הפלשתינאים על האחוזים הספורים שלא תהיה נסיגה מהם.

על פי כל התכניות ולפי כל המפות של רעיון הנסיגה המלאה ו"חילופי השטחים", כולל תכנית אולמרט (!), השכונות היהודיות בירושלים ואזור e1, הם בריבונות ישראל. על פי כל אותן תכניות, מעלה אדומים, עיר ואם בישראל, תהיה מחוברת ברצף טריטוריאלי לירושלים. את הרצף יוצר אזור e1.

לפיכך, כל הדיבורים על נתניהו המבעיר את המזרח התיכון בלה בלה פרובוקציות בלה בלה הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל בלה בלה קורץ לימין בלה בלה הן הבל ורעות רוח.

שתי מסקנות מפולמוס הבניה: א. נתניהו מקפיד לבנות רק בשטחי הקונסנזוס הבסיסיים ביותר ומקפיד שלא לבנות באזורים השנויים במחלוקת. ב. הביקורת המוטחת בהחלטות הבניה של הממשלה מעידות על צביעותם של המבקרים.

            למה לבנות?

בראיון לערוץ השני אמר נתניהו דברים ברורים על הזכות המוחלטת והמובהקת של ישראל לבנות בבירתה.

באותו ראיון, הוא קשר בבירור את ההחלטה על הבניה, כתגובה לצעדיו החד צדדיים של אבו מאזן באו"ם.

אז מדובר במובן מאליו או בצעד של ענישה. אלמלא יוזמת אבו מאזן, הוא לא היה מממש את הזכות המוחלטת?

            האם התקשורת משפיעה?

על פי כל הסקרים, "גוש הימין – חרדים" בראשות בנימין נתניהו מנצח בגדול בבחירות. זאת, חרף העובדה שהתקשורת מגויסת נגדו.

איך זה שהתקשורת אינה מצליחה להשפיע על דעת הקהל? אולי הקהל אינו מאמין כל כך לתקשורת? ואם אינו מאמין, יש לו על מה להתבסס בחוסר האמון?

בשבועות האחרונים – טרנד תקשורתי חדש. נתניהו השתלט על כל התקשורת הישראלית וסתם לה את הפה. הוא הפך את התקשורת לבת ערובה, ביית אותה וכו' וכו'. רואה ישראל ישראלי את התקשורת הכותבת זאת, ויודע שעצם קיום הטרנד הזה הוא העדות לשקריותו. כשהוא נחשף לטרנד הזה ורואה את המדיה שבה הוא מופיע, הוא מודע למופרכותו.

אז למה שיאמין לתקשורת? ואם אינו מאמין לה, למה שיהיה מושפע ממנה?

* "חדשות בן עזר"