ולנסי נבחר לראשונה לראשות המועצה האזורית גליל עליון, בערך כאשר החל המאבק על הגולן. ההיכרות שלי אתו הייתה באותה התקופה, ואני מתקשה לומר שהיא החלה ברגל ימין. ממש לא.
אנו, תושבי הגולן, ציפינו לראות בתושבי הגליל העליון את שותפינו המובהקים במאבק. ההתיישבות בגולן צמחה מתוך קיבוצי הגליל העליון, שיזמו אותה כדי להבטיח שהגולן יישאר ישראלי וההר לא יחזור להיות כמפלצת. אנו ראינו עצמנו כממשיכים הטבעיים של מפעל ההתיישבות העובדת בגליל העליון. ידענו, שהנפגעים העיקריים מנסיגה, חלילה, זולתנו – המועמדים לעקירה ולחורבן יישובינו ומפעל חיינו, הם תושבי הגליל העליון שישובו להיות בשר התותחים של הגבול עם סוריה. ולאכזבתנו הרבה – לא מצאנו את הגליל העליון כאזור של שותפים ותומכים, אם לנקוט לשון המעטה. בעבורי, הסמל לאכזבה היה ולנסי. אני מודה שכעסי עליו היה עצום.
הגישה שהוביל ולנסי כלפינו, הייתה של חיבוק חם ואוהב, אך ללא הזדהות אידיאולוגית ופוליטית. אנו, אני בכל אופן, ראינו בכך חיבוק דב. ראיתי בחיבוק הזה חיבוק לא ראוי ולא רצוי. נהגתי לומר, שאיני רוצה שתשתתפו בצערנו, אלא שתהיו שותפים במאבקנו; שאני מעדיף את מקל החובלים נוסח ה"פרופלורים", על פני דברי חלקות וכפפות של משי. את גילויי החיבה דחיתי, ולאו דווקא בנימוס. ראיתי בהם צביעות. ועיקר כעסי, כאמור, היה מופנה לולנסי.
את גישתי לולנסי שיניתי, בעקבות מערכת היחסים המיוחדת שהוא רקם, וסחף אחריו את האזור כולו, עם המועצה האזורית מטה בנימין. גישתו אליהם הייתה זהה לגישתו כלפינו – חיבוק חם ואוהב לצד התנגדות ויריבות אידיאולוגית ופוליטית. ומדוע הגישה הזו שאותה דחיתי כאשר היה מדובר בנו, זכתה להערכה כה רבה מצדי, כאשר מדובר בהם?
כאשר ולנסי וחבריו אמרו לנו "אחינו בשרנו אתם", זה היה מובן מאליו. אכן, צמחנו מאותו רקע, גדלנו והתחנכנו באותן תנועות נוער, הגשמנו באותן תנועות מיישבות, אנו גם שכנים וחולקים שותפות באותה פריפריה צפון מזרחית. ובכלל, כמעט ולא נתקלנו, גם מהמרים ביריבינו, בתופעות של שנאה. להיפך, הגישה אלינו בחברה הישראלית, גם מצד מי שלא תמכו במאבקנו, הייתה של אהדה אישית.
לא כן, כאשר מדובר באנשי מטה בנימין. הרי הם, רחמנא לצלן, מתנחלים! והרי ידוע ששנאת המתנחלים היא מצווה מדאורייתא ומדרבנן כאחד. הרי על מי אם לא עליהם נאמר הפסוק המפורש "דרוס כל דוס". לאהוב אותנו, הקיבוצניקים והמושבניקים מן הגולן, זו לא חוכמה. לא כן, כאשר אוזו צריך ללמד את בניו לאהוב את בניו של קוזו, בעברה השני של החומה בכפר קקארוזו[1].
היחס הציבורי אלינו, תושבי הגולן, היה חיובי גם מצד מרבית יריבינו. הגישה שלהם הייתה, שלמען השלום הם מוכנים לשלם את המחיר הכואב של עקירתנו. לעומת זאת, הגישה של אותם אנשים כלפי תושבי יש"ע, הייתה שלמען עקירת ההתנחלויות הם מוכנים גם לשלום.
והנה, ולנסי הוביל בנחישות ובעיקר בהתמדה, מהלך אמיץ ומוצלח מאוד של חיבור בין שתי המועצות. לא טרנד של מפגש הידברות וסימון v, אלא קשר ארוך טווח ועמוק, שנמשך כבר עשור וחצי ומאות תושבים משתי המועצות נוטלים בו חלק. ידו המושטת של ולנסי פגשה יד אחות – ידו של פנחס ולרשטיין, לשעבר ראש מועצת מטה בנימין ויו"ר מועצת יש"ע, ויחד הם הובילו את המהלך.
במפגש האחרון נטלתי חלק, כמשתתף בפאנל בנושא בתי הכנסת בקיבוצים. אני מודה ומתוודה שהתרגשתי.
יש בחברה הישראלית תהליכים מפוררים והורסים. יש תהליכים מחברים ובונים. המהלך הזה, אותו הוביל ולנסי, הוא מופת של תהליך בונה ומחבר. עצם העובדה שולנסי ראה כאחד מתפקידיו כראש המועצה לתרום תרומה כה משמעותית לחברה הישראלית (אף שזו גם תרומה חשובה לאזור) ראויה לכל שבח.
על כך אני מלא הערכה לולנסי, ובדיעבד, אני גם רואה אחרת את גישתו אלינו, תושבי הגולן, במאבקנו.
היום ולנסי רץ לכנסת מטעם "התנועה". חבל, שדווקא כאשר יו"ר העבודה שלי יחימוביץ' מובילה מהלך אמיץ וחיוני של התנתקות משיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים, בחר ולנסי לעבור לשדות זרים. אני מודה, שאיני מאחל ל"תנועה" הישג דו ספרתי. אולם אם תזכה ב-11 מנדטים, אני שמח שולנסי הוא האיש שימצא שם. ואני מאמין, שאם יכהן בכנסת, הוא ימשיך ברמה הלאומית את המהלך המחבר והבונה, אותו התחיל כראש המועצה.
* "על הצפון"
[1] ולמי שאינו מכיר את ספר הילדים הנפלא של אפרים סידון "אוזו וקוזו מכפר קקארוזו" – לעולם לא מאוחר.