הבלוג של אורי הייטנר

קטע זה לקוח מתוך מאמר שפרסמתי בגיליון חג השבועות של  מידף – עלון קיבוץ אורטל, לפני 6.5 שנים:

"זה בדיוק החינוך שאני רוצה שילדיי יקבלו". במילים אלה הודיתי, נרגש, לתמי, המורה למוסיקה בביה"ס "אביטל", בתום מסיבת מתן תורה של כיתות א'.

כל הילדים של שלוש הכיתות שרו, רקדו והציגו, והכל – סביב התכנים של מתן תורה, של אהבת התורה, מזוויות שונות. הם שרו ורקדו ב"כל העולם כולו", "אלוהים נתן לך במתנה", "אדון עולם". הם "עלו לרגל לירושלים" מי ברגל מי ברכב, כשכל ילד מנגן בכלי אחר. הם המחיזו את אגדת רבי עקיבא ורחל. הם שרו בעברית ואפילו באידיש את "חדר קטן" (חסר לי כקונטרה, "אצלנו בכפר טודרא", המתאר את הגרסה המזרחית של החוויה). הכל במידה, בטוב טעם, במקצועיות, כשכל הילדים, ללא יוצא מן הכלל, שותפים, מתלהבים, נרגשים.

אחת המחנכות אמרה שאנו עומדים ללמוד תורה, כדי ללמוד להיות אנשים טובים יותר. המשפט הזה הוא בעיניי העיקר – היהדות אינה של הדתיים ואנחנו רק צריכים לדעת "קצת יידישקייט". התנ"ך ולימודי היהדות אינם עוד מקצוע שחשוב ללמוד כדי לעבור את בחינות הבגרות. התנ"ך אינו מקצוע אקדמי גרידא שיש ללמוד בו הבלים כמו "האם החרוז הוא תקבולת כיאסטית או ישרה". לימוד התורה הוא חינוך לערכים, שנועד ללמד אותנו להיות אנשים טובים יותר. זו כל התורה, תרתי משמע, על רגל אחת.

****

קיבלתי בצער את הידיעה על מותה של תמי אלון. יהי זכרה ברוך!

* "שישי בגולן"