הבלוג של אורי הייטנר

בסמינר לגרעיני נח"ל שהשתתפתי בו במרכז ההדרכה של התק"ם באפעל ב-1984, התבקשנו, בסבב ההיכרות, לדבר על ספר שהשפיע עלינו ועל דמות מספר שאנו מזדהים עמה. אני הצגתי את ספרה של שולמית לפיד "גיא אוני", והדמות שתיארתי הייתה של יחיאל, גיבור המשנה של הספר.

הספר יצא לאור שנתיים קודם לכן. הייתי אז חייל צעיר. את הספר קראתי בשקיקה בשעות השינה המועטות שהיו לנו, בתוך אוהל הסיירים, כאשר הארתי אותו בפנס שאחזתי בפי. כצעיר אידיאליסט, המצטרף לקיבוץ צעיר שזה עתה נוסד בצפון הגולן, הספר נגע בנימי נפשי, באידיאלים שהדריכו אותי אז, ולמרבה הפלא לא "התבגרתי" מהם כמלוא הנימה עד היום.

המסר שכה קסם לי, היה ה"צומוד" – הדבקות בקרקע, באדמת המולדת, בכל מחיר, ללא פשרות, על אף כל הקשיים, המהמורות, האיומים, הסכנות והסבל הכרוכים בכך. מושאי הערצתי באותה תקופה (ואף היום) היו חלוצי העליה השניה והשלישית, אך בספר זה נשביתי בקסמם של חלוצי העליה הראשונה, מייסדי ראש פינה (גיא אוני בשמה הקודם).

לפני שנתיים,  עלה לאקרנים הסרט "גיא אוני" – סרטו של התסריטאי, הבמאי והמפיק דן וולמן; עיבוד קולנועי לספרה של לפיד. את הסרט עצמו לא ראיתי, אך במקביל להפקת הסרט הופקה מיני סדרת טלוויזיה, עם אותם השחקנים, ששודרה בערוץ הראשון, בה צפיתי ואותה אהבתי מאוד מאוד. אהבתי את העלילה, את המשחק המשובח ואת ההישג הנדיר של נאמנות למקור.

הסרט "גיא אוני" הוא סרט ציוני. יש מי שעצם צירוף המילים "סרט ציוני" גורם להם לפריחה. הרי יצירה ציונית, כידוע, היא "אמנות מגויסת", "אמנות ממסדית", "אמנות מטעם", "אמנות פלקטית". הברנז'ה האמנותית והתקשורתית בישראל (וכן, יש לציין, גם הממסד התרבותי בישראל) סולד מיצירה ציונית. הרי יצירה איכותית חייבת להיות מנוכרת לציונות, מנוכרת ללאומיות, אחרת איך תביא יוקרה ופרסים ליוצריה?

בכמה לעג ובאיזה בוז הגיבה הברנז'ה לפרס היצירה הציונית שיזמה לימור לבנת. שלוש פעמים צפיתי בהצגת היחיד המעולה, האיכותית על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, והציונית כל כך, של פנינה גרי, בביצועה של עדי בילסקי, "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שזכה בפרס היצירה הציונית. כן, זכותה וחובתה של מדינת ישראל לעודד את היצירה הזאת, ולשבור את הניסיון ליצירת מונופול פוסט ציוני על חיי התרבות בישראל.

הסרט "גיא אוני" הוא סרט ציוני מאוד, והוא סרט איכותי ביותר. הוא רחוק מפלקטיות, הוא רחוק מסִסְמתיות, הוא מעלה על נס את היחיד שאינו הולך בתלם, ההולך נגד הרוח (בניגוד למיתוס המנגיד בין אינדיבידואלים וקולקטיביות בכלל, ולאומיות וציונות בפרט), הוא מציב דילמות קשות.

ביום שישי האחרון, זכה הסרט "גיא אוני" בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ניו דלהי שבהודו. בשנה שעברה הוא זכה בפרס דומה בסין. מסתבר, שאנשי המקצוע בחו"ל, השופטים את הסרטים, לא שמעו שסרט ציוני הוא בהכרח סרט "מטעם" ואינם יודעים שאמנות ציונית היא "אמנות מגויסת", רחמנא לצלן. נהפוך הוא, דווקא הסרט המשובח הזה, מצליח בעולם ומביא לנו פרסים וכבוד.

מי מפחד (ולמה הוא מפחד) מיצירה ציונית?

* "ישראל היום"