הבלוג של אורי הייטנר

שירו של אברהם שלונסקי, "קרועים אנו", היה אחד השירים הפופולאריים ביותר בקרב החלוצים בשנות העשרים של המאה הקודמת. הם חשו ששיר זה מבטא את המיית לבם.

קרועים אנו / בלואים אנו / לכבוד יום טוב נעד טלאי על גבי טלאי. / הללויה / הללויה / הללוהו עד בלי די. // והלב קרוע ויחף / והלב ירון-יריע מני כאב. / והלב קרוע ויחף / והלב ירון בכאב. // רעבים אנו / צמאים אנו / לכבוד יום-טוב נקדש על לחם צר. / הללויה / הללויה / הללו מן המצר. // והלב פרוע ורעב / והלב ירון-יריע מני כאב. / והלב קרוע ויחף / והלב ירון בכאב...

השיר הזה מבטא כמה רבדים של קרע. קרע פיסי – הבגדים הקרועים והבלויים, המבטאים את העוני הריאלי שבו חיו החלוצים בתקופת העלייה השלישית. קרע נפשי – בין שמים וארץ. בין כיסופי הגאולה למציאות הריאלית הקשה של רעב ועוני. קרע רוחני – בין הדת והמסורת של בית אבא, לבין האידיאולוגיה החילונית שלהם.

בהמשך השיר הוא כותב ש"אל בל-נדע-מה-שמו-הוא / ינחנו הגורל". האל הזה קיים? האל הזה הוא פיקציה? האל הוא געגוע? האל הוא צורך קיומי? בפרפראזה על "האינטרנציונל" הוא ממשיך: "מחר – עורב פורח. / אתמול – אי, להדם!" שורה מייאשת. הוא כבר לא חלק מן האתמול, שאיננו - לא היו דברים מעולם. אך אין גם אמונה בעולם המחר, שהינו עורבא פרח".

ואף על פי כן, השיר הוא שיר אופטימי. אמנם "הא לחמא – לחם עוני", זה המזון שלהם. אולם "לכבוד יום-טוב נעד טלאי על גבי טלאי". הוא אינו מוותר על הקדושה, על החג = יום טוב, גם אם בגדי החג הם טלאים על גבי טלאים. וגם במצוקה הכלכלית הקשה, הוא וחבריו שרים "הללויה, הללויה, הללוהו עד בלי די". הללו את מי? את אותו "אל-בל-נדע-מה-שמו-הוא". לא רק הבגד קרוע, גם "הלב קרוע ויחף", ובכל זאת, אותו לב "ירון-יריע מני כאב". הנשמה אינה נכנעת לכאב ואף לא לרעב ולצמא – "לכבוד יום-טוב נקדש על לחם צר". אין חלה, רק לחם צר, לחמא עניא, אבל בשבת ובחג הם לא יוותרו על הקדושה. כדי לצאת מדיכאון העוני והרעב, הם זקוקים לקדושת החג, או שמא מתנחמים בזיכרונות בית אבא, בגירסא דינקותא שלהם.

המשך השיר מבטא ממש אמונה משיחית בגאולה, בעולם הבא – הפיוטי, שנותן את הנחמה בעולם הסבל הנוכחי. "עולם הזה כזית / עולם הבא הוא פַּיִט / אשרי כל בן-בלי בית / אשרי כל איש גם-זו" ^[1]. החלק השלישי והאחרון מתאר את החג כהיסחפות במחול סוער, המגרש את הסבל והדיכאון. חלק זה, מתאר בשורות קצרצרות, ממש אקסטזה חסידית, הסוחפת לתוכה את הקורא: "נתהוללה / נתחוללה / נשתוללה / אמן סלה! // בסחרחורת / לב שיכורת / כציפורת / אל האש. // מי שיש לו / מי שאין לו / פתח את פיהו / יין תן לו. // הולו חולו / צער גולו / הללויה / לב יחף! ^[2]"

הקרע אותו מתאר שלונסקי ב"קרועים אנו" הוא, בין השאר, קרע בין שני העולמות הסותרים. הסתירה הזו, הקרע הפנימי אצל רבים מן החלוצים, בא לידי ביטוי אוטנטי במכתביהם וביומניהם, בין האמונה בעולם החדש שהם בונים, לבין הגעגוע לעולם ממנו יצאו. בספרו "קרועים אנו – זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים אל התרבות היהודית", מביא ד"ר מוטי זעירא ציטוטים רבים ממכתבים ויומנים של החלוצים, המתארים את הקרע הזה. לא בכדי, בחר זעירא בכותרת שירו של שלונסקי, כשם הספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו.

את מאמרו "הנרות דולקים, והתרבות, מה קורה לה?", מבסס עמיקם אוסם במידה רבה על ספרו של מוטי זעירא, אותו הוא מגדיר בצדק רב "מרתק". אך דומני שהוא מחמיץ את מהות הספר, את עיקר המסר. שמו של הספר, כמו גם שמו ותוכנו של השיר, מעיד על מהותו. הספר מתאר את הדילמות, את הקרע הפנימי, את יחס הדחיה – משיכה של החלוצים למסורת היהודית. הספר גם מתאר את היצירה החדשה שנוצרה בקיבוצים, שנועדה במידה רבה לאחות את הקרע הזה, לגשר על הפערים הללו.

אוסם מתעלם מן הלב הקרוע והיחף, ומתייחס ליצירה התרבותית הקיבוצית, כחלופה עברית למסורת היהודית. הוא סונט בתהליכי החזרה ליהדות היום, ומציג אותם ככפירה בעיקר וכהפניית עורף לאותה יצירה.

אולם היצירה לא נועדה להפנות עורף. היצירה התמודדה עם הקרע ויש בה מן הגעגוע והרצון לשמר את המסורת ומן החפץ להתנער ממנה ולהתנתק ממנה. ודוק, דווקא הקרע, דווקא ההתנתקות ממורשת מפוארת בת אלפים שנה שנוצרה בארץ ובגולה אחרי החורבן, תוך חיבור אך ורק למורשת התנ"כית, הביסה במידה רבה את עצמה. היא יצרה מצב שבו התנ"ך הוא כמעט שפה זרה בקרב הדורות הבאים, ספרות התחיה – ביאליק ובני דורו, המבוססים על השפה היהודית והמורשת היהודית ומתכתבים עמו, זקוקה לתרגום, והתרבות הנפלאה שנוצרה בהתיישבות העובדת מתמודדת עם הפניית עורף מצד מי שאמורים היו להיות בניה, יורשיה. לעומת זאת, דווקא הפן המגשר בין הקרעים ומשמר מן המסורת, הוא הזוכה לעדנה בקרב הדור הצעיר, הוא המבשר תחיה תרבותית, שאם ננהג בה נכון, ניטיב להחיות את המורשת היהודית על כל גווניה ורבדיה, ובהם המורשת הציונית, החלוצית, אליה מתגעגע עמיקם אסם, ובהחלט יש אל מה להתגעגע.

יתכן, איני משוכנע בכך, שהמהפכה הציונית חייבה נתק מסוים מן המורשת היהודית. יתכן, שבלעדיה, לא היו לחלוצים הכוחות להתנתק מן הגולה ומבית אבא כדי להקים הוויה חדשה בארץ ישראל. המהפכה הציונית הצליחה בגדול, בוודאי בבניין הפיסי, ובמידה רבה גם בבניין הרוחני, התרבותי. אך היא לוקה בחסר, דווקא בשל המחיר הכבד של אותו קרע, שבפרספקטיבה היסטורית היה מיותר ומזיק. המשימה של הציונות היום, היא לצקת מחדש את התוכן היהודי, התרבותי, בתוך הבית הפיסי שבנתה הציונות. המסר של עמיקם – קידוש הקרע, נוגד את המשימה הזאת.

התופעה התרבותית והחברתית של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובמרחב החילוני בפרט, היא תופעה חשובה ביותר ומבורכת. יסודותיה נעוצים בתוך התנועה הקיבוצית, ומוטי זעירא, אותו מצטט עמיקם, הוא אחד ממחולליה, כאחד ממייסדי המדרשה ב"אורנים" וכמי שמנהל אותה שנות דור. המסר של המדרשה – התחדשות החיים היהודיים בישראל, נועד לגשר על הפער שנוצר בין התרבות העברית למורשת היהודית.

עמיקם מעלה על נס את העבריות, כניגודה של היהודיות. זה היה המסר של "הוועד לגיבוש הנוער העברי", המוכר יותר בכינוי שהלעיג עליו אחד ממתנגדיו החריפים, אברהם שלונסקי – "הכנענים". שלונסקי, אף שתרגם לעברית את "האינטרנציונל" על "לא כלום אתמול מחר הכל" ו"עולם ישן עדי היסוד נחרימה" שבו, היה רחוק מן התפיסה הזאת. הוא חיפש את החיבור ואת הגשר. הוא ראה בחברה העברית את הממשיכה והיורשת הטבעית של היהדות לדורותיה, ושל תרבותה על רבדיה.

לעומקו של דבר, עבריות ויהודיות – חד הן. עמיקם מזכיר את סיסמת המפגינים בזמן המנדט: "מדינה עברית, עליה חופשית". עליה חופשית של מי, אם לא של היהודים החפצים לשוב למולדתם? באותם הימים שבהם קראו המפגינים "מדינה עברית, עליה חופשית", אבא שלי עלה לארץ באניית מעפילים. הקריאה "עליה חופשית" התכוונה אליו. ומה היה שמה של אניית המעפילים בה הוא עלה? "מדינת היהודים", כשם ספרו של הרצל, ספר היסוד של התנועה הציונית. באותם ימים בהם קראו המפגינים "מדינה עברית", הוכרזה מדינת ישראל כ"מדינה יהודית בארץ ישראל" בהכרזה שנפתחה במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", ושהמילה יהדות על הטיותיה השונות מופיעה בה לא פחות מ-14 פעמים.

בשירו "בס בבלון", מצר המשורר מאיר אריאל על מחיר הקרע בין הקיבוץ ליהדות. בשיר הוא משתמש במילה "מטפחת", כלומר – כיסוי ראש, כסמל לאמונה ולזיקה ליהדות, שהחלוצים, בוני היישוב, ויתרו עליה והפנו לה עורף – "אתה לא תתפלל, אתה לא צריך מטפחת – קיבלת משבצת, א-נו, תוציא ממנה המרב". הוא רואה את חייהם כקשים, מרים, והוא מציע חלופה מעודנת לקשיות החלוצית: "אולי אם תתפלל, אם תצטרך מטפחת – זוהי משבצת, יש בה, יש בה רב". ב"בס בבלון" מציע מאיר אריאל לעדן את מערכת היחסים של אדם ואדמתו, במשהו רך יותר, רוחני, מפויס, שאותו מייצגת המטפחת.

ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית מנסה ליישם את התפיסה הזאת. אני מנהל, זה כשלוש שנים, את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללה האקדמית תל-חי. המרכז פועל באצבע הגליל, על כל צורות ההתיישבות שבה, ומרכיב מרכזי בתוכה הם קיבוצי הגליל העליון. יש צמא בקיבוצים להתחדשות יהודית. בשנה שעברה, הקדשנו את הכנס האקדמי השנתי של "יובלים", לנושא "יהדות וקיבוץ". זכיתי להיות בין המרצים בכנס, לצד מוריי ורבותיי מוקי צור, מוטי זעירא ואחרים. לצד הצגת המחקרים, הזמנו גם מרצה אורח, לא להצגת מחקר אלא לשיח רעיוני – את הסופר אמנון שמוש.

אמנון שמוש טען, בדבריו, שההחמצה הגדולה ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטה לקיבוץ של העליה המזרחית בשנות החמישים. אלמלא החמצה זאת, לא היה הקיבוץ נקלע למשבר אליו נקלע ולא היה מאבד את מעמדו בחברה הישראלית. לטענת שמוש, הסיבה להחמצה הזאת, הייתה הניכור כלפי המסורת היהודית, שעולי המזרח נרתעו ממנו וסירבו להצטרף אליו. אני מסכים עמו.

המילה "קיבוץ" – מוצאה במסורת היהודית, החסידית. הזיקה בין הקיבוץ לבין היהדות צעדה תמיד לצד הקרע בין הקיבוץ לבין היהדות. הקרע זה הוא אחד הגורמים לשבר הקיבוצי. הזיקה הזאת, היא אחד היסודות שיבטיחו את תקומת הקיבוץ.

הכנס השנתי של "ידידי המדרשה ב'אורנים'" שנערך לפני שבועיים, הקודש ל"טיש" חלוצי חסידי שהובילו יחדיו מוטי זעירא והרב זאביק קיציס מישיבת מעלה גלבוע. לכאורה, מוטי הביא את הניחוח החלוצי וזאביק – את הניחוח החסידי. אולם מעבר לכימיה הנפלאה שזרמה ביניהם, הדבר הבולט ביותר היה הקרבה הנפשית העמוקה, הבסיסית, בין עולמם של החלוצים, לבין עולמם של החסידים. מקורות ישראל הם מקורות היניקה וההשראה של ההוויה החלוצית ושל התרבות "העברית" הארצישראלית. כל ניסיון להתנתק מן המורשת הזאת, להיות לעומתיים כלפיה, להיקרע ממנה – לא הוביל לשום דבר טוב. משימת דורנו היא לאחות את הקרע הזה, ולחדש את החיים היהודיים, הציוניים בחברה הישראלית, בתרבות הישראלית.

* "הזמן הירוק"

[1] רמז לתנא נחום איש גמזו, ששמו נדרש ככינוי המבטא את נטייתו לראות את הטוב בכל דברו ולומר "גם זו לטובה".

[2] שלונסקי ראה בריקודי ההורה הסוערים של החלוצים ביטוי חסידי מובהק. "הייתה זו יציאה מן הכלים... כאשר רגליים שיכורות אמרו תהילים,... בת קול של התייפחות מושתקת ולא מדעת. כך רקדו בנים שמרדו, שעוד כל משקע עברם בהם, והוום, הנכסף לעתיד אחר, דוחק את הקץ" בלשון עתירת רבדים יהודיים טען שלונסקי כי השירה, הניגון והריקוד החסידי היו בעצם מעין שסתומים לפריקת לחץ: החלוצים שמסורת בית הוריהם עדיין חיה בהם במלוא עוצמתה, היו כפותים לתפיסת עולם מהפכנית, ששללה באופן אידיאולוגי את העבר הגלותי; אך בשירתם, בניגונם, ובריקודיהם נתנו ביטוי משחרר ולא מאיים לרבדים הללו של עולמם; כוח חזק של המשכיות פעל שלא מדעת בעולמם של החלוצים. מוטי זעירא, "קרועים אנו", עמ' 318-319.