הבלוג של אורי הייטנר

חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה...

במסגרת מחקר על מדיניות ממשלת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, ישבתי בארכיון המדינה והתענגתי על ים המסמכים המרתקים, בהם עיינתי. את הדובדבן מצאתי באופן הבלתי צפוי ביותר ובמקום הפחות צפוי.

באחד מתיקיו של ראש הממשלה לוי אשכול, מצאתי חוברת עבת קרס - דו"ח סודי של צוות פיתוח השטחים המוחזקים, בראשות פרופ' מיכאל ברונו, לימים נגיד בנק ישראל ואז כלכלן צעיר, שנחתמה ב-10.9.67, שלושה חודשים בדיוק לאחר שוך הקרבות. בעודי מעלעל בחוברת, מצאתי בתוכה נייר מכתבים דקיק, ועליו, בכתב ידו של אשכול, טיוטה בלתי גמורה של מכתב לסופר ולעיתונאי עמוס קינן. המסמך לא היה ידוע, הוא אינו מקוטלג ונתקלתי בו לגמרי במקרה.

המכתב אינו מתוארך, אך אני משער שהוא נכתב ב-18.8.1968, או לכל המאוחר ביום שלמחרת. זהו מכתב כעוס, תגובה למאמר שפרסם קינן בעיתון, ודומה שנכתב בספונטניות, בתום קריאת המכתב. הטיוטה אינה גמורה. ראשיתה – מנוסחת במלואה כמכתב. בהמשך, היא הופכת לראשי פרקים של המשך המכתב ובשלב כלשהו היא מסתיימת, בלי למצות את המכתב. כנראה שאשכול קרא את המאמר, התיישב לכתוב את המכתב, אך זמנו התקצר, בשל פגישה או ישיבה כלשהי, ולכן עבר לראשי פרקים והפסיק את כתיבתו באמצע.

להלן נוסח המכתב (לא את כל הכתוב פענחתי, אך הרוב מפוענח ורוח הדברים ברורה):

"לעמוס קינן, שלום!

קראתי רשימתך ב'ידיעות אחרונות' מיום 18.8.1968 בעמוד 10.

הרשימה מופנית אליי ופותחת במילים 'לוי אשכול היקר'. צר לי מאוד להתוודות (?) על כי לא אזכור אם פעם נפגשנו בכלל ואם שוחחנו על עניינים שונים ומשונים, ועל בעיית הפליטים בפרט.

תבין, איפוא, כי לא יעלה על דעתי לדבר בשמך, כשם שלא יעלה על דעתי לקבל דבריך  ודעותיך כהלכות פסוקות שאין להרהר אחריהן.

'אינני גאה בך', כלומר בי, אתה קובע במשפט שני בכתבה. זו היא בוודאי זכותך וגם זכותך להודיע על כך ברבים. וצר לי על כך. אם כי גאווה אינה מן המידות התרומיות.

משום מה, אתה מערבב ברשימתך בין גוף ראשון לגוף שני וכל שכן אינך מבדיל בין מספר יחיד לרבים. וכמובן כל מה שאתה אומר על ... (?) זו היא זכותך אולם מי שמך לדבר בשמי, בשם 'אתה' ובשם 'אנחנו', 'כולנו' וכו'... ואת דעתי ואת מעשיי בנדון לא תדע.

ולמצב העניין: היש אתה ואת כל מי שמציע להתייצב בשער כדואג לפליטים וכואב סבלם וענים, ושואף להופיע כהומניסט [?] 'נימוק צודק שבגללו אתה ראוי לאהדה בידי גורם שהוא בעולם' היש אתך פתרונים ושמא זה רק העמדת פנים?

הבה נא ונוכחה.

שטחה של ישראל בגבולה הקרוא ירוק הוא כ-10 אלפים מיל מרובעים. מחציתם הטובה מדבר, או שממה, או ערבה. הצד ה(?) גשמים... חסרים נהרות , לית מאן דפליג...

וגם האדמה, רק חלק ניתן לעיבוד חקלאי, לו היו מים בשפע ובתנאים מתאימים. על השטח הזה התיישבו קרוב ל-2.5 מיליון יהודים וקרוב למחצית המיליון לא יהודים, כולל כמובן תושבי מזרחה של ירושלים ותושביה הקבועים של עזה.

באופן כזה % הלא יהודים מגיע ל-16-17%. ישראל זו מוקפת מכל עבריה אויבים והם זורעים ומטפחים איבה ושנאה לישראל. לא ירחק היום ואין צורך לאדם להיות למומחה בסטטיסטיקה, למען הבן כי פתרונם של הפליטים הנמצאים עוד בארץ מוכרח להימצא מחוץ לגבולות ישראל המצומקת, בתוך אחיהם ללשון, לדת ולמנהגים וכו'.

ומן הראוי להזכיר כי לשם פתרון ערביי ארץ ישראל נחתכה הארץ וחולקה שלוש פעמים.

לראשונה ב[...] המלחמה הראשונה, כאשר נקבע הגבול הידוע בשם סייקס – פיקו, ואשר מנע מפלשתינה גישה לנהר הליטני ואשר עד היום הזה מזרים לים התיכון מחצית המיליארד מים ומשחיתם. במקום לתת להם מוצא לירדן לטובת המים המובלים בירדן.

בשניה חולקה הארץ למורת רוחנו לפי זרימת הירדן. הוקמה מדינת עבר הירדן המזרחי, אשר שטחה כפול אם לא למעלה מזה, מן השטח שנשאר להקמת הבית הלאומי בתוך פלשתינה או מדינת ישראל בתוך ארץ ישראל השלמה.

ובשלישית לאחר מלחמת ... [נקודות במקור] נקרעו שטחים בחוזק יד בעל כורחנו ובניגוד למוסדות החוק.   ל... רצועת עזה ושטחי יהודה ושומרון... "

עד כאן נוסח הטיוטה. בטרם התמודדתי עם תוכן המכתב, חשוב היה לי לקרוא את מאמרו של קינן, עליו הגיב אשכול ולברר האם המכתב נשלח למענו.

פרופ' נורית גרץ, אלמנתו של קינן והביוגרפית שלו אינו מכירה את המכתב ולהערכתה הוא לא נשלח אליו.

המאמר של קינן התפרסם, כאמור, ב"ידיעות אחרונות" ב-18.8.68, תחת הכותרת: "ראש הממשלה והפליטים". אביא את נוסח המכתב במלואו:

ראש הממשלה והפליטים

לוי אשכול היקר,

קראתי את נאומך בכנסת, בו הודעת שישראל לא תעשה שום דבר לפתרון בעיית הפליטים הערבים. שום דבר. אפילו לא תכנית! אפילו לא ישוב אחד לדוגמה!

אינני גאה בך, ומבקש ממך בכל לשון של בקשה לא לדבר יותר בשמי.

מעכשיו, אל תציג אותי כעם של פליטי חרב שנמלטו מהשואה כדי לבנות את ביתם.

אל תציג אותי לעולם כדוגמה של הומאניזם.

אל תדבר על ביאפרה.

ואל תדבר על היהודים ברוסיה.

מפני שאם אתה לא רוצה לתרום שום דבר לפתרון בעיית הפליטים הפלשתינאים, אין לך שום זכות לדרוש ממישהו להגן עליך.

*

ועכשיו אמור רק את האמת, האמת שלך.

אתה לא הומאניסט ואין לך שום נימוק צודק, שבגללו אתה ראוי לאהדה מכל גורם שהוא בעולם.

ואם אינך ראוי לאהדה, אני אישית אינני רוצה להיות הקורבן שלך. כי אני כן ראוי לאהדה – אני עם של פליטים ואני מבין שכל פליט בעולם ראוי לחרות, לבית ולצדק.

בגללך, אף אחד לא ירצה לעזור לי יותר, כשם שאתה אינך רוצה לעזור לאף אחד חוץ מאשר לעצמך. תסלח לי אם אינני סומך עליך שאתה לבדך, נגד העולם כולו, תוציא אותי מהבוץ.

גרמת צער לכולנו. לכל הישראלים שמשום מה נדמה להם עדיין שמדינת ישראל היא קצת יותר אנושית, קצת יותר תרבותית, אי של צדק ושל סובלנות בתוך הג'ונגל העולמי.

כנראה שכולנו טעינו, אם אתה הצודק.

****

עד כאן, נוסח מאמרו של עמוס קינן. אגב, ביום בו אני כותב מאמר זה, התפרסם ב"הארץ" מאמר של יוסי שריד, הפונה לראש הממשלה נתניהו ודורש ממנו לא לדבר בשמו... כנראה שמשהו סדרתי בשמאל הישראלי, מתבייש בראשי הממשלה המעדיפים את האינטרס הישראלי, על אינטרסים פלשתינאים... בשם ההומאניזם, כביכול.

חשיבות מכתבו של אשכול רבה, הגם שלא נשלח, להתחקוּת אחר הסדנה הרעיונית שהתרוצצה במוחו של ראש הממשלה בתקופה הקריטית הזו בהיסטוריה של מדינת ישראל. ניתן ללמוד מן הטיוטה מה הייתה גישתו – לא רק לסוגיית הפליטים, אלא גם לסוגיית הגבולות.

בנוגע לפליטים, דבק אשכול בגישה שאין זו בעייתה של ישראל. על הפלשתינאים שלא קיבלו את החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ ולמחרת פתחו במאורעות דמים ומתקפות טרור על היישוב היהודי, ועל מדינות ערב, שפלשו למדינת ישראל ביום הקמתה, על מנת להטביעה בדם, מוטלת מלוא האחריות לכל תוצאות המלחמה, ובהן בעיית הפליטים. לכן, אשכול סרב ליטול אחריות ישראלית כלשהי על הבעיה ועל פתרונה. ובכל זאת, מאחר וחלק ניכר מן הפליטים היו לנתיני ישראל, לאחר שבמלחמת ששת הימים ישראל הרחיבה את גבולותיה, והכילה בתוכם את יהודה, שומרון ועזה, היה על ישראל לקבוע מדיניות לגבי אותם תושבים. הפתרון שהוא הציע, הוא אבחנה בין התושבים המקוריים של אותם שטחים, לבין הפליטים. הפתרון לפליטים, לדעתו, הוא ביישובם מחוץ לא"י, במדינות ערב: " לא ירחק היום ואין צורך לאדם להיות למומחה בסטטיסטיקה, למען הבן כי פתרונם של הפליטים הנמצאים עוד בארץ מוכרח להימצא מחוץ לגבולות ישראל המצומקת, בתוך אחיהם ללשון, לדת ולמנהגים וכו'".

מהם השטחים מהם מציע אשכול לפנות את הפליטים? לכך יש חשיבות רבה, מאחר והדבר מעיד אלו שטחים ראה אשכול כחלק מגבולה העתידי של ישראל, ולפיכך מאלה שטחים הוא היה נכון לסגת, במסגרת הסכם שלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית. "על השטח הזה התיישבו קרוב ל-2.5 מיליון יהודים וקרוב למחצית המיליון לא יהודים, כולל כמובן תושבי מזרחה של ירושלים ותושביה הקבועים של עזה". השטח הזה = שטחי מדינת ישראל הריבונית. לשטח זה הוא מציע לצרף את ירושלים השלמה ואת רצועת עזה. ברור לו, שמשמעות הסיפוח הזה (מזרח ירושלים כבר סופח לישראל) הוא מתן אזרחות לתושבים הפלשתינאים. מיהם התושבים הללו? "התושבים הקבועים", כלומר לא הפליטים. ירושלים, זה ברור. ולמה רצועת עזה? מאחר ובאותה תקופה, בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, הקונסנזוס הגדול ביותר בישראל, מלבד ירושלים, נגע לרצועת עזה – אפילו מפ"ם (שהיום היא חלק ממרצ) דגלה בצירוף עזה למדינת ישראל.

מכלל הן ניתן להסיק את הלאו – ירושלים ועזה כן, יהודה ושומרון לא. כלומר, לוי אשכול התייחס ליהודה ושומרון כאל קלפים למיקוח במו"מ לשלום, והסכים לפשרה טריטוריאלית. הוא לא שרטט גבולות (להבדיל מסגנו יגאל אלון, למשל) והשאיר זאת למו"מ, אך היה מוכן לנסיגה מן השטחים שבהם חיה אוכלוסיה פלשתינאית צפופה.

אולם מעבר לעמדתו הפרגמטית אודות המו"מ הטריטוריאלי העתידי, מעניינת מאוד נקודת המוצא שלו, עליה ביסס את השקפתו. הוא לא דיבר על כיבוש. הוא לא חשב שאנו שולטים על ארץ זרה. הוא התייחס לשטחי יהודה ושומרון כשטחי מולדת, שטחי א"י, ומכאן שפשרה טריטוריאלית אם תהיה, אינה תיקון עוול, החזרת שטח לבעליו וכו', אלא נכונות ישראלית לוויתור על חלק מארצנו.

הוא הבין, שהזכות על ארץ ישראל היא הבסיס לציונות ובלעדיה – אין זכות לקיומנו בכל מקום שהוא בארץ ישראל. ומהי ארץ ישראל, נקודת המוצא לכל המעשה הציוני? הרבה מעבר לגבולותיה – לא רק לקו הירוק, אלא גם לגבול שאחרי מלחמת ששת הימים, כלומר נקודת המוצא היא זכותנו על ארץ ישראל משתי גדות הירדן ועל שטחים נוספים כמו שטח לבנון עד הליטני.

לכן, כאשר אשכול ניגש לדון בגבולות המדינה, מתוך נכונות לפשרה, חשוב לו להזכיר בראש ובראשונה, שאין זו החלוקה הראשונה של א"י, אלא החלוקה הרביעית; שא"י חולקה לראשונה בהסכם סייקס פיקו בה נקבע הגבול בין המנדט הבריטי על א"י והמנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, בפעם השניה בקריעת עבר הירדן המזרחי (1922) בה 75% מן הארץ הופקע משטח המדינה היהודית העתידית, ובפעם השלישית בתכנית החלוקה של האו"ם. חשוב לו להזכיר זאת, ולציין שכל החלוקות הללו נועדו לפתור את בעיית ערביי א"י, אך ככל שהארץ חולקה, הבעיה לא נפתרה.

איזו מהומה הייתה מתרחשת אילו בנימין נתניהו, ראש "הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה" היה אומר זאת היום... אך מי שאמר זאת היה דווקא לוי אשכול, מי שהיה לשם נרדף לפשרה, עד שדבקה בו הבדיחה שכאשר שואלים אותו אם למזוג לו תה או קפה הוא ביקש – חצי חצי. אשכול עצמו, אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו, ידע היטב על מה להתפשר ועל מה לא, ונהג להשיב ללועגים לו: "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר, עד שאני משיג את מה שאני רוצה...".

טיוטת מכתב שלא נשלח עשויה ללמד על אופן החשיבה של אשכול. האם אלו הדברים שאמר גם כמדינאי, שפעל בשדה המדיני הבינלאומי.

על כך ניתן ללמוד מן הפרוטוקול (המסווג – סודי ביותר) של פגישת ההיכרות של אשכול עם גונאר יארינג, שליח האו"ם למזה"ת.

הפגישה נערכה ב-15.12.67. מלבד שני האישים נכחו בה מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג ושגריר ישראל באו"ם יוסף תקוע, שאף כתב את הפרוטוקול. אני מביא כאן את המחצית הראשונה, הפותחת, של הפרוטוקול, כלשונה:

"השיחה הוקדשה בעיקרה לסקירת רקע ע"י רוה"מ. הזכיר שיבת ציון והמפעל היהודי בארץ. ניתח הגורמים ההיסטוריים, החברתיים ואחרים אשר הביאו לכמיהה לציון בעיקר בקרב יהדות מזרח אירופה. הדגיש את רצון השבים לחיות בשלום עם השכנים הערביים ואת העובדה שבראשית המפעל בארץ היו אמנם יחסים תקינים ואף יחסי אחווה. התייחס לחוזה שנחתם בין ויצמן ופייסל, ולעובדה שנציגי האומה הערבית קדמו בברכה את שובם של היהודים למולדתם. סקר את תולדות ההגדרות הגיאוגרפיות של א"י במאה ה-20. הדגיש שלמעשה היו שלוש חלוקות של הארץ: הראשונה בהסדר סייקס – פיקו; השניה כאשר צ'רצ'יל הפריד בין הגדה המערבית לבין הגדה המזרחית והשלישית ב-1947".

הנה כי כן, גם בפגישותיו המדיניות – זו הייתה נקודת המוצא שלו. חשוב היה לו להימנע מן השיח שבו הפלשתינאים מדברים בשם הצדק והזכות ואנו בשם הביטחון. לא, נקודת המוצא שלו הייתה מוסרית – זכותנו על הארץ וזיקתנו אליה. וחשוב היה לו להדגיש, שארץ ישראל אינה רק השטח שבידי מדינת ישראל ושהיא כבר חולקה שלוש פעמים בעבר. היום, לנוכח המנטרה על כך שבנסיגה ישראלית לקווי 49' יקבלו הפלשתינאים 22% מן הארץ בלבד, כה חסרה האמירה הזאת, וכה חבל שהיא לא נאמרה באדיקות לאורך כל השנים הללו, אודות ההיסטוריה של חלוקות הארץ.

נקודה מעניינת נוספת, היא המקום המרכזי שהיה להתיישבות ולחקלאות בתפיסתו, כפי שבאה לידי ביטוי באבחנה שעשה בין אזורים פוריים לשאינם כאלה ובתחושת ההחמצה שלו מכך שישראל אינה שולטת בליטני ומי הנהר מתבזבזים בזרימה לים התיכון.

* "כיוונים חדשים"