הבלוג של אורי הייטנר

לביקור בביה"ס "שורשים" בנטור, באתי בדעה קדומה, אני מודה. מזה שנים רבות אני מייחל להקמת בית ספר משותף לחילונים ודתיים בגולן, ואיך אצא מבית ספר כזה ללא מאמר המעלה על נס את היחד, השותפות, את שבירת המחיצות, את ההתמודדות המשותפת עם העכבות מבית?

אולם לאחר שעה ארוכה של התפעלות מבית הספר, הבנתי שמה שכבש אותי הוא דבר אחר לגמרי, שכלל אינו קשור לכך שזהו בית ספר משותף לחילונים ודתיים. הסתובבתי בבית הספר, שוחחתי עם מורים, עם תלמידים, עם המנהלת. עברתי בכיתות. מה שהרשים אותי יותר מכל, מה שהקסים אותי, היה אווירת השלווה והרוגע הנסוכים בו. מצאתי אווירה של למידה מתוך אהבה, של התחנכות מתוך שמחה, מחזה נדיר במוסדות חינוך שאני מכיר. רק לאחר שעה ארוכה הבחנתי בכך, שסוגיית הדתיים – חילונים כלל אינה אישיו.

בהכנסתי לבית הספר, מצאתי את בינה פבזנר, המנהלת, יושבת על ספסל תחת עץ, ובהמשך הבנתי שזה העץ "שלה", זה המקום בו היא יושבת במרבית שעות היום, צופה בנעשה, משוחחת בשובה ונחת עם תלמידים ומורים, מטפלת בבעיה אישית של ילד, בבעיית משמעת של ילד אחר, בסוגיה שמעלה מורה. רק בסוף היום, אחרי שהילדים והמורים נוסעים הביתה, היא נכנסת למשרדה, למחשב ולניירת, לעסוק בכל נושאי האדמיניסטרציה הרבים שהם מנת חלקו של מנהל. הנוכחות שלה, היא המשרה את השלווה, את השמחה, את האהבה, את הרצינות הלימודית, שאי אפשר שלא להבחין בהם מרגע הכניסה לבית הספר.

"היא בכלל לא מנהלת, היא אמא שלהם", אמר לי מאבטח בית הספר, שיבלי שיבלי, תושב הכפר שיבלי, שיש לו ניסיון של שנים רבות בבתי ספר רבים. "דבר כזה עוד לא ראיתי". אין דבר המעליב יותר מנהל, משאומרים עליו שהוא אינו מנהל... אך ברור שהכוונה היא, שבינה חפה מגינונים של מנהל; פשטות הליכותיה, צניעותה, ואהבתה הגדולה לשליחותה, לחינוך ולילדים, הם כלי מנהיגותה והם המעצבים את בית הספר כתופעה אחרת, מיוחדת במינה. צפיתי בבינה היושבת תחת העץ, ודימיתיה, ביני לביני, לדבורה הנביאה היושבת תחת תומר דבורה, וישראל עולים אליה לרגל לשאול בעצתה, לבקש את שיפוטה, ללמוד ממנה.

התנהלות כזו, לכאורה, אינה קשורה לכך שזהו בית ספר משותף של חילונים ודתיים. כך יכול להתנהל גם בית ספר דתי וגם בית ספר חילוני ובית ספר משותף יכול להתנהל גם אחרת. ואף על פי כן, אני בהחלט מוצא את הקשר בין אופן ההתנהלות והאווירה הנפלאה, לבין עובדת היותו בית ספר משותף.

מה כל כך מיוחד פה, שאלתי את שיבלי, והוא השיב בשתי מילים: כבוד ואהבה. ואכן, התרשמתי מאוד מן הכבוד בין הילדים, בין המורים, בין מורה לילד, בין ילד למורה, הכבוד ההדדי בין המנהלת ואחרון הילדים, בין המאבטח והמנהלת וכן הלאה. וזה בדיוק המאפיין את היות בית הספר - בית חינוך משותף לחילונים ודתיים. בית ספר כזה חייב להיות מבוסס על כבוד ואהבה.

כבוד ואהבה – זה בדיוק מה שחסר במערכת היחסים בין חילונים ודתיים בישראל. כבוד ואהבה – זה הגשר ההכרחי כדי לאחות את הקרעים ולקרב בין המחנות. אך טבעי שבית ספר המשותף לילדים דתיים וחילונים יושתת על ערכים של כבוד ואהבה, ואך טבעי שהם יבואו לידי ביטוי בכל תחומי החיים בבית הספר, ולא רק בעצם היותו משותף.

לפני כעשור וחצי, התנהל מעל דפי "ארץ הגולן" (במתכונתו הקודמת) פולמוס בנושא הקמת בית ספר משותף לחילונים ודתיים בגולן. המחלוקת לא הייתה בין מחייבים ושוללים, אלא דווקא בין המחייבים לבין עצמם.

חברתי אפרת בדיחי, כתבה בהתלהבות בשבח בית הספר המשותף, אולם היא הציבה תנאי – את לימודי הקודש, כלומר לימודי היהדות, ילמדו רק מורים דתיים. אני השבתי לה שלא יקום ולא יהיה. לעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר שבו אביהם פסול ללמד תורה.

ואכן, בהתניות מסוג זה לא יקום בית ספר משותף ולא יהיה (ואם יקום, הוא לא יהיה משותף, באמת ובתמים). בית ספר משותף יכול לקום אך ורק ממקום של כבוד הדדי – כבוד אמתי, בלב שלם, בין שותפים שבאו מביוגרפיות רוחניות ותרבותיות שונות, לא כדי להנציח את השׁוֹנוּת, אך גם לא כדי לנצח את השׁוֹנוּת, כי אם לברוא יחד משהו חדש, טוב יותר. כששאלתי, בביקורי ב"שורשים", אם "חילונים" יכולים ללמד תורה בבית הספר, הסתכלו עליי כעל חייזר שנחת מעולם אחר. השאלה הזאת פשוט אינה מובנת בביה"ס "שורשים", וממש לא הרגשתי צורך להבהיר אותה. יותר טוב ככה. הרבה יותר טוב.

אין ספק שהילדים מן הבתים החילוניים לומדים וסופגים יהדות לאין ערוך יותר מאשר אילו למדו בבית ספר חילוני. אין ספק שהילדים מן הבתים הדתיים, לומדים את היהדות בדרך הרבה יותר פתוחה, חופשית, יצירתית והומניסטית מאשר היו לומדים בבית ספר דתי. וזה נפלא. אך יותר מכך, אני מאמין שבית הספר אינו מחזק רק את יהדותם של החילונים ואת פתיחותם של הדתיים, אלא לא פחות מכך, הוא מחזק את יהדותם של הדתיים ואת פתיחותם של החילונים. זאת הסנרגיה האמתית שיוצר החינוך המשותף.

המון דברים יפים רבים ראו עיניי בביה"ס "שורשים" ותקצר היריעה מלפרט אותם. מן הסתם, אעשה זאת במאמר נפרד.

* "שישי בגולן"