הבלוג של אורי הייטנר

ביומן הבחירות, פרק כה, גיניתי את היהודים השותפים למפלגות חד"ש ודעם, וכיניתי אותם תופעה חולנית. הדברים הקפיצו עליי מגיבים רבים, בדף הפייסבוק ובבלוג, לאו דווקא תומכי המפלגות הללו, חלקם אף נקטו בלשון בוטה. המסר המרכזי, היה טענה שבעצם אני שולל שיתוף פעולה יהודי ערבי, אחווה יהודית ערבית.

האמירה הזאת החזירה אותי למוטו של העיתון "על המשמר" ז"ל, ביטאונן של מפ"ם, "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אכן, אני מאמין שאין שמץ של סתירה בין אחוות עמים, אחווה יהודית ערבית, לבין ציונות. כן, אני מאמין שזה הסדר הנכון – בראש ובראשונה ציונות, ואחריה ומתוכה גם אחווה יהודית ערבית. איני מקבל את הגישה, על פיה אחווה יהודית ערבית חייבת להיות אחווה בין ערבים לאומיים, אפילו לאומניים, לבין יהודים השוללים את הלאומיות היהודית ובזים לה, יהודים אנטי ציונים. סלידתי מיהודי חד"ש ודעם בשום פנים ואופן אינה בשל האחווה שלהם עם ערבים, אלא בשל היותם אנטי ציונים.

במשך תשע שנים נפלאות, עבדתי בחברה למתנ"סים, כמנהל מתנ"ס הגולן. החברה למתנ"סים היא מופת לאחווה יהודית ערבית, ובפרט – מחוז הצפון של החברה למתנ"סים. בינינו, המנהלים, יהודים וערבים, שררה אחווה אמתית – שיתוף פעולה, סולידריות ארגונית ומקצועית, חָלַקְנוּ אידיאולוגיה קהילתית משותפת והקִרבה הביאה גם לחברות אישית, השתתפות בשמחות משפחתיות ובאבל וכד'. השתדלתי מאוד לא להיכנס לפינה של ויכוחים פוליטיים עם עמיתיי הערבים. כאשר לא התאפקנו – תהום הייתה פעורה בין עמדותיהם לעמדותיי. אולם לא היה בכך כדי להפר את האחווה בינינו. אני לא ציפיתי מהם להיות ציונים. הם לא ציפו ממני להיות אנטי ציוני. לא זו בלבד שאיני שולל את האחווה היהודית ערבית, אני חותר לאחווה כזו ושותף לה. אולם אחווה אמתית אינה כרוכה באובדן זהות, באובדן עצמיות.

****

מיהי חד"ש? מה ההיסטוריה שלה?

חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, קמה ערב הבחירות לכנסת התשיעית (1977). היא קמה מתוך ניסיון למתיחת פנים והצגת מראה חדש לפניה השמרניות והמיושנות של רק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה, שהייתה והנה (היום היא נקראת מק"י – עוד נחזור לכך) המרכיב המרכזי, הגדול והחשוב בחד"ש. רק"ח צירפה אליה את הפלג הרדיקאלי של "הפנתרים השחורים" בראשות צ'רלי ביטון, ועוד רסיסי קבוצות. אך למעשה, הייתה זו אותה רק"ח הישנה והרעה. חלפו שנים רבות עד שהשם חד"ש נקלט בתודעה הציבורית – עוד שנים רבות היא נקראה בפי כל רק"ח.

מיהי רק"ח? ב-1965 התפלגה מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. משה סנה ושמואל מיקוניס, מראשי המפלגה, החלו לגלות סימני הסתייגות מעמדתה האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאנטישמית של ברית המועצות ואף העזו לבקר אותה פה ושם. הדבר הביא לפילוג, כאשר הרוב הערבי במפלגה, יחד עם הגורמים הרדיקאליים בין היהודים, הקימו את רק"ח, שבראשה עמד מאיר וילנר וצדו תופיק טובי.

הפער בין שתי המפלגות בא לידי ביטוי מובהק כעבור שנתיים, במלחמת ששת הימים. מק"י ומפלגת השמאל הרדיקאלית "העולם הזה" תמכו בצד הישראלי במלחמה. רק"ח תמכה בצד הערבי והציגה אותה כתוקפנות ישראלית אמריקאית נגד מדינות ערב. כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, התמונה חזרה ונשנתה – בעוד מק"י (שהצטרפה ל"מוקד", אך עדין הייתה מיוצגת בכנסת, עד הבחירות, כמק"י, בראשות מיקוניס) ו"העולם הזה" תמכו בצה"ל, בצד הישראלי. רק"ח תמכה בתוקפנות המצרית סורית.

דרכה האנטי ישראלית הקיצונית של רק"ח באה לידי ביטוי לא רק במלחמות הכוללות, אלא גם ביניהן. לאחר הטבח במינכן, למשל, הכנסת כולה התאחדה בהודעת אבל וגינוי תקיפה לטבח. לא, לא הכנסת כולה. הכנסת כולה, חוץ מרק"ח. רק"ח לא יכלה לגנות את הטבח. דוגמה נוספת – למחרת מבצע אנטבה, התכנסה הכנסת לישיבה חגיגית שבירכה את הממשלה ואת צה"ל. רק"ח החרימה את הישיבה, והוציאה הודעה שבה גינתה את הפעולה התוקפנית נגד ריבונותה של אוגנדה.

מה הביא את רק"ח לעמדות הקיצוניות הללו?

רק"ח, ולפניה מק"י (עד שהחלו סימני ההתפכחות שהובילו לפילוג), יותר מכל מפלגה קומוניסטית אחרת במערב, הייתה שפחה חרופה של בריה"מ. לא הייתה לרק"ח כל אמירה עצמאית, זולת דקלום דפי המסרים שהונחתו ממוסקבה.

מאיר וילנר עצמו חתום על מגילת העצמאות. איך ניתן להסביר זאת? בריה"מ, שלאורך כל השנים הייתה אויבת הציונות, שינתה את גישתה לתקופה קצרה מאוד, אבל בתקופה החשובה ביותר – ותמכה בהקמת מדינת ישראל. אנדריי גרומיקו, שגריר בריה"מ באו"ם, ולימים שר החוץ הסובייטי ונשיא בריה"מ, הפתיע בנאום פרו ציוני מובהק בעצרת האו"ם. בריה"מ תמכה בתכנית החלוקה והכירה בישראל לאחר הכרזתה. באותה תקופה קצרה, גם מק"י הייתה פרו ישראלית. כאשר צה"ל נסוג, במהלך מלחמת העצמאות, משטחים בצפון סיני, בריה"מ התנגדה לנסיגה הזאת, וראתה בכך הישג של האימפריאליזם הבריטי שמצרים של המלך פארוק הייתה בת חסותה. ולכן, הקומוניסטים חברו לרוויזיוניסטים במועצת העם (הפרלמנט הזמני, עד הבחירות לכנסת הראשונה) בהתנגדות לנסיגה...

אולם משבריה"מ חזרה למדיניותה האנטי ישראלית, האנטי ציונית, האנטישמית, הקומוניסטים תמכו בדרכה ודיבררו אותה ללא סייג, כולל תמיכה בלתי מסויגת במשפטי הרופאים ובעלילות דם אנטישמיות של סטלין ושל ממשיכיו.

היהודים במק"י ולימים ברק"ח, לא הצטרפו אליה בשל היותם אנטי ציונים, אלא בשל היותם קומוניסטים. עמדתם האנטי ציונית והאנטי ישראלית, הייתה פועל יוצא מעמדת בריה"מ. חלק מן הערבים שהצטרפו למפלגה, ובראשם תופיק טובי, היו אף הם קומוניסטים מוצהרים. אולם במשך השנים, היא משכה אליה רבים מן הציבור הערבי, בשל היותה מפלגה אנטי ישראלית מובהקת. כל המדינה הזדעזעה כאשר ב-1975 רק"ח ניצחה בבחירות לראשות עיריית נצרת וח"כ תופיק זיאד, משורר שכתב שירי שטנה לאומניים נגד ישראל, נבחר לראשות העיר. הציבוריות הישראלית ראתה בכך אות להתגברות הקו הלאומני של ערביי ישראל.

בריה"מ בינתיים התפרקה. מה שנשאר מחד"ש הוא היותה מפלגה אנטי ישראלית, מפלגה לאומנית ערבית. קומץ היהודים שנותרו, הם קומוניסטים שנשארו דבקים הן בהשקפת העולם הקומוניסטית, והן בהשקפת העולם האנטי ציונית הקיצונית. תמר גוז'נסקי ודב חנין, שניהם ילדים לפעילים מרכזיים ברק"ח, שנולדו בתוך התנועה, התחנכו בתוך התנועה, חשו נרדפים בשל עמדותיהם החריגות, היו שותפים לתנועת הנוער שלה – בנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי) וזו גישתם עד היום. אגב, ב-1989 רק"ח החליפה את שמה וחזרה לשמה המקורי – מק"י.

השורשים האנטי ציוניים הקיצונים של חד"ש הרבה יותר מוקדמים מרק"ח ואף ממק"י. כבר ב-1919 קמה הפק"פ - פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (ביידיש) וקצת לאחר מכן פלג אחר – מופ"ס (מפלגת הפועלים הסוציאליסטית), שהתאחדו והתפלגו חליפות, ופעלו עד הוצאתם אל מחוץ לחוק בידי הבריטים וחידשו את פעולתן עם הקמת מדינת ישראל במסגרת מק"י.

פק"פ ומופ"ס לחמו בציונות, תמכו ללא סייג בערבים, כולל במאורעות הדמים של הערבים נגד היהודים ב-1921, 1929, 1936-1939. לא רק הרבה לפני "הכיבוש", הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. האויבת המרכזית של הקומוניסטים הייתה תנועת העבודה הציונית.

מאורעות הדמים תרפא (1921), בהם נרצחו כחמישים יהודים (ובהם הסופר יוסף חיים ברנר), החלו בהתנגשות אלימה בין מפגיני אחד במאי הציונים למפגינים הקומוניסטים היהודים ביפו. מפגיני פק"פ הסיתו את  הערבים להתקומם נגד השלטון הבריטי המפלה אותם לרעה ומעדיף את הציונים, כטענתם, וההמשך ידוע.

זה ה-dna של חד"ש, מאז ימי הפק"פ במאורעות 21 ועד "עמוד ענן" – תמיכה בלתי מסויגת בצד הערבי בכל עימות ובכל מלחמה בינם לבין ישראל.

ואני, איש תנועת העבודה הציונית, סולד מהם. המורה הגדול של תנועתי, ברל כצנלסון, היטיב לתאר את התופעה, במאמר שפרסם בגיליון חגיגי של "דבר", באחד במאי 1936: "היש עם בעמים  אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?...

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו".

****

ואם חד"ש / רק"ח מצטיירת כמפלגה רדיקאלית, כדאי לזכור שלרדיקאליות אין גבולות. ככל שתהיה קיצוני יותר, תמיד ימצא מישהו קיצוני יותר. וכך, בשמאל הרדיקאלי האנטי ציוני, חלו לאורך השנים פילוגים ופילוגי פילוגים של מיני קבוצות תמהוניות, שלא היה גבול לקיצוניותם.

אברהם לבנבראום היה ח"כ מטעם רק"ח. אולם בבחירות לכנסת השמינית, התמודדה מפלגה שאיגפה את רק"ח משמאל. המפלגה נקראה "רשימה סוציאליסטית מהפכנית". בראשה עמד רמי לבנה, בנו של לבנבראום. לבנה ראה ברק"ח מפלגה שמרנית ומתונה. הוא היה מראשי "מצפן", היה חבר ברשת הריגול והחבלה היהודית ערבית וישב ארבע שנים בכלא, לצד חבריו אהוד אדיב ודן ורד. לכנסת השמינית, הוא התמודד בעודו יושב בכלא.

"מצפן" היה הכינוי של אס"י – ארגון סוציאליסטי ישראל, שנודע בשם זה על שם ביטאונו "מצפן". "מצפן" היה ארגון שמאל רדיקאלי אנטי ציוני קיצוני, שקם עוד בשנות השישים המוקדמות ושלל בכל תוקף את זכות קיומה של מדינת ישראל. אנשי "מצפן" תמכו במאבק הפלשתינאי המזוין, והיו קשורים ל"חזית העממית לשחרור פלשתין", ארגונו של ג'ורג' חבש. על פי עקרון האמבה המקובל בארגונים קיקיוניים קיצונים, "מצפן" התפלגה פעם ועוד פעם לרסיסים – פעם פרשה ממנה קבוצה טרוצקיסטית, פעם קבוצה שסברה שאין היא מספיק מיליטנטית.

קבוצה כזאת הייתה "ברית הפועלים - אוונגרד". אנשי אוונגרד, טענו כנגד "מצפן" שהינם זעיר בורגנים, שאינם מהפכנים, ובעיקר – שכיוון שהם מכירים ב"לאום  ישראלי" (לא לאום יהודי, חלילה) הם למעשה "ציונים מוסווים", רחמנא לצלן. אנשי "מצפן", מצדם, האשימו את "אוונגרד" בנטיות סטליניסטיות, שעה שסטלין כבר היה מגונה בקרב הקומוניזם בעולמי.

גם "אוונגרד" התפלגה, מאחר ואף היא לא הייתה מספיק רדיקאלית בעיני חלק מחבריה. הללו פרשו ממנה והקימו ב-1977 את "דרך הניצוץ". עיקר פעולתה של "דרך הניצוץ" הייתה יצירת ברית עם "החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין", בראשותו של נאיף חוואתמה – הארגון שפעולתו הדמוקרטית המפורסמת ביותר הייתה הטבח במעלות, בו נרצחו 22 ילדים. ראשי "דרך הניצוץ" ישבו בכלא, ועיתונם נסגר בצו מנהלי.

פעילי "דרך הניצוץ" הקימו ב-1995 את מפלגת דעם, שיצאה נגד הסכם אוסלו – הסכם הכניעה של ... ערפאת.

... היום דעם רצה בעיקר על הטיקט החברתי-כלכלי, אולם היא מעולם לא נסוגה בה ולא חזרה בה מדרכה ההיסטורית. ה-dna שלה, נותר כשהיה.

היום, יש טרנד תל-אביבי של תמיכה בדעם.

איני חוזר בי כמלוא הנימה מן הדברים שכתבתי ועוררו סערה – זוהי תופעה חולנית, מעוררת גועל, סלידה ובוז.

(המשך יבוא).

* "חדשות בן עזר"