הבלוג של אורי הייטנר

הבחירות לכנסת ה-19 הן בחירות מחרידות.

מחרידות – במובן המילולי של המושג, מעוררות חרדה. הן מעוררות חרדה, כיוון שהן מבוססות על הפחדה, על הטלת אימה.

את קמפיין הליכוד – ישראל ביתנו אפשר לתמצת כך: ב-22.1 עומ-דים עלינו לכלותנו, ורק נתניהו מצילנו מידם. ומי הם העומדים עלינו לכלותנו? כל העולם + כל המפלגות שאינן הליכוד ומנהיגי המפלגות שאינם נתניהו.

ומנגד, קמפיין הפחדה ודה-לגיטימציה אישי, קשה, ממוקד ומכוער נגד נתניהו. הצבעה לנתניהו היא סוף המדינה היהודית, מאיימת ציפי לבני. המשך שלטונו של נתניהו מוצג כקטסטרופה לאומית, כחורבן, שלא לדבר על איום על הדמוקרטיה, בהמשך למסע ההפחדה על גל החקיקה האנטי דמוקרטי כביכול, ועל מפולת מדינית ובידוד בינלאומי, בהמשך למסע ההפחדה מפני "הצונאמי המדיני" שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

אין להקל ראש בהפחדות הללו. לכאורה, ניתן לראות בהן התלהמות בחירות, שבעוד ימים ספורים תחלוף מן העולם. אולם לעומקו של דבר, הן מבטאות את אחד האיומים הקשים על החברה הישראלית – הקרע הלאומי.

מצב שבו מחצית העם רואה בשלטון המחצית השניה אסון וחורבן, הוא מצב מסוכן. דה-לגיטימציה למנהיג היא דה-לגיטימציה להמוני בוחריו. דה-לגיטימציה למנהיג הנבחר, היא דה-לגיטימציה לרוב הציבור שהעלה אותו לשלטון. גם אם מטרת ההפחדה היא לגרוף רווחים אלקטורליים בבחירות, בפועל היא יוצרת קרע בעם ומסכנת את עתיד החברה.

הערבות ההדדית, הסולידריות החברתית, האחדות הלאומית – הערכים הללו הם נשמת אפה של היהדות, נשמת אפה של הציונות, נשמת אפה של החברה הישראלית. אין המדובר באחידות. המחלוקת היא חיובית ורצויה ויש לעודד אותה. אולם כבוד לעמדות השונות הוא תנאי ליכולת לקיים מחלוקת דמוקרטית שאינה הורסת את החברה. ההפחדה מפני היריב, היא היפוכה של הדמוקרטיה.

מסע ההפחדה, יוצר קיטוב בין שני הגושים, שבמידה רבה הנם גושים פיקטיביים. כאשר רצף העמדות מובחן לשני גושים - שלי יחימוביץ' וציפי לבני הופכות באחת לשותפות לאותו גוש עם דב חנין זועבי. והרי ודאי ששלי יחימוביץ' וציפי לבני הציוניות קרובות לבנימין נתניהו הציוני הרבה יותר מאשר לאנטי ציונים מחד"ש ודרומה. ובנימין נתניהו הדמוקרט קרוב הרבה יותר לשלי יחימוביץ' וציפי לבני הדמוקרטיות מאשר ל"עוצמה לישראל" – הכינוי המכובס לכנופיית הכהניסטים הפשיסטית. אך משטר הגושים הופך את נתניהו כשותף, כביכול, לגוש עם הביריון איתמר בן גביר; מצג שאין לו שחר. בחלוקה הזאת, כל גוש נגרר אחרי הקיצונים בתוכו, והקרע הלאומי הולך ומחריף.

יצחק בן אהרון לא אמר בליל המהפך ב-1977 את האמרה המיוחסת לו ש"צריך להחליף את העם". אבל היום, יש המשתוקקים לכך, וככל שמסע ההפחדה מתגבר, כך יותר ויותר ישראלים כמהים לכך. קשה מאוד לקיים חברה ברוח זו, ומי שמפיחים אותה מסכנים את הדמוקרטיה.

בהרצאה שנשא לאחרונה במכללת תל-חי, אמר פרופ' אלכסנדר יעקבסון, מראשוני מרצ ואדם שאינו חשוד כמצביע ל"גוש הימין", שכבר 35 שנים, מאז המהפך של 77', מפחידים אותנו שהנה הנה הדמוקרטיה הישראלית בסכנה, אולם על פי כל הפרמטרים האפשריים, המציאות הפוכה – החברה הישראלית הולכת ונעשית יותר ויותר דמוקרטית, יותר ויותר ליברלית.

העובדות נכונות, אך גם אווירה יוצרת מציאות, גם תודעה יוצרת הוויה. וכאשר יש מי שיוצרים בכל כוחם תודעת חרדה ופחד מפני אסון קרב אם יריביהם הפוליטיים ינהיגו את המדינה, התודעה הזאת מאיימת באמת ובתמים על הדמוקרטיה הישראלית.

* "ישראל היום"