הבלוג של אורי הייטנר

המו"מ הקואליציוני המתקיים בימים אלה, שסוגיית "השוויון בנטל" (איני אוהב את ההגדרה הזאת, אך אני משתמש במונח הנפוץ) עומדת במרכזו, מציבה אתגר בפני "הבית היהודי"  – הכרעה ברורה מיהם בעלי הברית האמתיים של הציונות הדתית ומהי דרכה בחברה הישראלית במאה ה-21. האם בעלי הברית שלהם הִנָם אחיהם לנשק, השותפים למפעל הציוני, לבניין הארץ, לקיומה של המדינה והגנתה, אף שאינם שותפים להם באמונתם הדתית, באורח חייהם ההלכתי ובלימוד התורה, או החרדים – השותפים להם באמונה, בקבלת עולה של הלכה ובלימוד תורה, אך אינם ציונים, אינם תורמים לכלכלת המדינה ומשתמטים מהשירות בצה"ל ומהגנת המדינה.

זו אינה דילמה פשוטה כלל ועיקר. החזון של הציונות הדתית הוא החיבור בין הציונות והדת, בין תורה ועבודה, בין ספרא וסייפא. הציונות הדתית אינה רואה כל סיבה לוותר על המדינה והשירות בצה"ל בשם הדת ולימוד התורה, אך בשום אופן אינה מוותרת על הדת ולימוד התורה בשם הציונות. תפיסתה ואורחותיה שונות הן מן הדרך החרדית והן מדרכה של הציונות החילונית.

הציונות הדתית ראתה מתפקידה להיות הגשר בין המחנות. אך תפיסת הגשר אינה רק אמצעי תיווך וגישור בין חילונים וחרדים, אלא גם השפעה – קירוב החילונים לדת וקירוב החרדים למדינה.

לאמתו של דבר, החלוקה הדיכוטומית לחילונים, דתיים וחרדים – אם פעם הייתה נכונה, ודאי שמזמן אבד עליה כלח. יש ציבור רחב מאוד המגדיר עצמו מסורתי. בין החילונים - רבים הנוטלים חלק במהפכת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית, שותפים בלימוד תורה וביצירה תרבותית יהודית משמעותית, ולעומתם חילונים רבים הולכים ומתרחקים מן היהדות, הולכים ומטפחים את הבורות והעם ארצות ומאמצים גישה יותר ויותר אנטי דתית. בחברה הדתית לאומית פועלים שני זרמים הפוכים – הזרם המתחרדל, הפונדמנטליסטי, המתבטל בפני החרדים, המאמץ גישה פוסט ציונית, המתנכר לחברה, למדינה, למודרנה ובעיקר לציבור החילוני, ולצדו זרם החותר ליתר שילוב עם החברה כולה, ליתר ציונות, ליתר מעורבות, להשתלבות עם המודרנה – בעיקר בכל הקשור למעמד האישה, להבנת הצורך בהתאמת ההלכה לייעוד הלאומי (סוגיית הגיור, למשל); זרם המייצג יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. וגם הציבור החרדי מתחלק בין זרם החותר להשתלבות בחברה, בעבודה, בהשכלה, בשירות לאומי ואף צבאי לזרם שמרני המקדש את ההסתגרות, ההיבדלות וההשתמטות. וגם החלוקה הזאת היא סכמטית ואינה מתארת את הגיוון הרב, ההולך וגדל, של תפיסות החיים היהודיות בחברה הישראלית.

במציאות המורכבת הזאת, אתגר הגשר של "הבית היהודי" קשה הרבה יותר. ההתחדשות היהודית במרחב החילוני, למשל, היא הזדמנות אדירה לציונות הדתית למצוא בעלי ברית החולקים השקפת עולם דומה, המחויבת להעמקת צביונה היהודי של הציונות ושל מדינת ישראל. מצד שני, אותם בעלי ברית אינם ניגשים לשיח עם הציונות הדתית מעמדה של בּוּרוּת ונחיתות ואינם מקבלים כמובן מאליו ש"ככה זה", "זאת היהדות", "זאת המסורת", אלא נוצר שיח של שווים, המחייב את הדתיים לבחון מחדש את עצמם, את עמדותיהם את ביטחונם העצמי. אתגר הגשר, מחייב את הציונות הדתית, לצד יצירת חיבור אמתי עם זרם ההתחדשות היהודית במרחב החילוני, לא להפנות עורף למגזר החרדי ולהושיט יד לאותו חלק בתוכו, החותר ליתר מעורבות והשתלבות, בחברה, בכלכלה ובצבא.

"הבית היהודי" ליכד, לראשונה אחרי שנים רבות, את הזרמים השונים בתוך הציונות הדתית במסגרת פוליטית מאוחדת. אולם הוא חייב לבחור ולהחליט מה הזרם הדומיננטי בתוכו; הזרם המתחרד או הזרם הפתוח לחברה.

המו"מ הקואליציוני והדיון הציבורי בנושא השוויון בנטל, אינו מאפשר ל"בית היהודי" להתחמק מהכרעה או לדחות אותה. עליו להבהיר האם הוא נותן ידו לחילול השם של השתמטות מהגנה על המדינה בשם לימוד התורה, או דווקא מתוך תפיסה דתית, אמונית תורנית הוא שולל עקרונית את התופעה.

אין זו בחירה בין ברית פוליטית עם "יש עתיד" לברית פוליטית עם ש"ס. מדובר בבחירה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית של הציונות הדתית בדרכה.

נפתלי בנט קיבל מן הציבור אשראי להוביל את הקו המתון והציוני, עמו הוא מזוהה. לפחות עד עתה, מאז הבחירות, אני שמח לראות שהוא דבק בדרך זו ומחויב לה. אין ספק, שדרך זו תחשוף אותו ללחצים של הגורמים השמרניים בציונות הדתית ולעימותים עם רבנים. יש לקוות, שהוא ייהנה מרוח גבית מצד הציבור החילוני, ולא למסע דה-לגיטימציה, שיש המנסים להוביל נגדו.

* "ישראל היום"