הבלוג של אורי הייטנר

לקראת שבת פרשת "משפטים", אני מביא שתי דרשות ישנות שלי, שנשאתי בקבלות שבת באורטל.

לפני 4 שנים:

בשבת שעברה היינו במעמד הר סיני וקיבלנו את התורה. עובדה – כך מסתיימת פרשת "יתרו", פרשת השבוע שעבר. אחרי קריאת עשרת הדברות, חוקת העל של היהדות, מתחילה פרשת "משפטים", פרשת השבוע שלנו. פרשה זו היא ראשיתה של מערכת החוקים המפורטת. היא מסד המשפט העברי.

ניתן היה לצפות שמערכת החוקים תפתח באמירה כללית, במסר אוניברסלי המהווה את תשתית המוסר עליו מבוססת התורה. במקום זאת, פרשת "משפטים" מתחילה מיד, ללא הקדמות, בחוקים והלכות. ומהו החוק הראשון? מוזר. מכל הנושאים שבעולם, החוק הראשון הוא חוק העבד העברי.

בעיניים של בן המאה ה-21, חוקי העבד העברי הם חוקים נוראים, כיוון שהם נותנים לגיטימציה לעבדות. העבד הוא אדם משולל זכויות, הוא רכושו של אדונו. ברגע שהתורה מחוקקת את חוקי העבדות, היא מתירה את העבדות, שהינה בלתי מוסרית. כאשר חוקי העבדות פותחים את החוקה, חומרת הדברים גדולה שבעתיים. איך אנו יכולים לסבול משפט כמו "וכי ימכור איש את בתו לאמה"? הרי מדובר בדבר מזעזע.

אולם את התורה כפשוטה אין לקרוא בעיניים של ימינו. קריאה אנכרוניסטית כזו, תחמיץ את העיקר. את פשט התורה יש לקרוא בהקשר של תקופתה, ואת מסריה להתאים למציאות ימינו.

העבדות בארה"ב הסתיימה רק לפני 150 שנה. כאשר אנו מתפעלים מן הדמוקרטיה האתונאית, אם הדמוקרטיות, יש לזכור שהאזרחים, שנטלו בה חלק, היו מיעוט קטן מבין תושבי העיר, שרובם היו עבדים. קל וחומר, שבתקופת המקרא העבדות היתה הנורמה הבסיסית בעולם. רוב בני האדם היו עבדים, היו רכוש בעליהם, אנשים משוללי זכויות כלשהן.

התורה מתמודדת עם מציאות זו, בחקיקת חוקים המגבילים את העבדות. המגבלה הראשונה מופיעה כבר בעשרת הדיברות. הדיבר "זכור את יום השבת לקדשו" מחיל אותו בפירוש גם על "עבדך ואמתך". השבת חלה על העבד בדיוק כמו על אדוניו. האדון אינו יכול להעביד את העבד ללא הגבלה. לעבד יש זכויות, אותן אסור לבעליו להפר. השבת היא הראשונה שבהן. בפרשת "משפטים" מוגבלת תקופת העבדות לשש שנים בלבד. בשנה השביעית, חייב הבעלים לשחרר את העבד. במושגי התקופה זו מהפיכה אדירה.

חוק זה אינו רק מגביל את תקופת העבדות, אלא הוא גם מעביר את המסר של החירות כערך והעבדות כקללה. הוא מחנך את העבד לשאוף לחירות, ומעניש ומשפיל את העבד הבוחר מרצונו בחיי עבדות, ברציעת אוזנו.

במקום אחר בו מופיעים חוקי העבד, בספר דברים, מוסיפה התורה ודורשת מהבעלים שלא לשלח את העבד חינם, אלא "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" (דברים ט"ו י"ג). בחוק זה מדובר לא רק בזכותו של העבד לחופש, אלא גם בזכותו להנאה מפרי עבודתו. אמנם אין זה שכר עבודה הוגן בעתו, אלא פיצויים רטרואקטיביים שנועדו לאפשר לו תנאי פתיחה לחיי החופש, אך המסר הוא חשוב. בחוק המופיע בספר "ויקרא", המתייחס לאדם שירד מנכסיו ומכר עצמו לעבד "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", ההתייחסות אליו תהיה כאל שכיר, למעשה; שכיר לתקופה נקובה מראש בשכר נקוב מראש. "לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא, כ"ה, ל"ט-מ'). 

חוקי העבד אינם רלוונטיים לנו, לכאורה. פשט התורה, בנושא זה, אינו נוגע לתקופתנו. השאלה היא, מה המסר הרלוונטי לתקופתנו. המסר הוא הגבלת כוחם של החזקים, והגנה על החלשים, בפרמטרים של תקופתנו. בעידן של שוק חופשי ושל גלובליזציה, יש לרסן את הג'ונגל התחרותי האגואיסטי, בחקיקה חברתית ובהתערבות חברתית, המגבילה את החזקים ומסייעת לחלשים.

אין היום עבדות במובן הקלאסי של המושג, אולם ביצת העוני ההולכת וגדלה בחברה הישראלית, העוני של עובדים רבים שאינם מסוגלים לפרנס את משפחתם בשכרם העלוב, עובדי הקבלן וחברות כו"א, העובדים שאינם מקבלים שכר מינימום ואלה שמקבלים את שכר המינימום הנמוך כל כך, העובדים הזרים המושפלים בישראל, עובדים ששכרם מולן חודשים ארוכים – בכל אלה יש יותר מקורטוב של עבדות.

"זכור כי עבד היית בארץ מצרים" מזכירה לנו התורה שוב ושוב. האתוס המרכזי של מורשת ישראל הוא היציאה מעבדות לחירות, והוא מחייב אותנו לערכים של צדק חברתי וסולידריות. חוקי העבד פותחים את מערכת החוקים בתורה, ויש בכך מסר המעמיד את החקיקה הסוציאלית בראש סדר העדיפויות, כחוק יסוד. חוקי העבד העברי נועדו לרסן את חליי חברת העבדות של תקופת המקרא. היום עלינו לרסן את חוליי חברת הג'ונגל של השוק הפרוע.

לפני 3 שנים:

היום שאחרי המהפכה קשה יותר מהמהפכה. המהפכה היא זיקוקי די-נור של רומנטיקה ואידיאליזם טהור. היום שלמחרת הוא יום קטנות אפרורי. גם הטהורה שבמהפכות, עתידה להישחק, להיסדק
ולהתברגן בבוקר שלמחרת.

מעמד הר סיני, שכולנו השתתפנו בו בשבת שעברה, בפרשת "יתרו", היא הגדולה במהפכות בתולדות האנושות. במעמד זה עוצבה באירוע חד פעמי, במפגן חסר תקדים של פירוטכניקה, התשתית המוסרית של האנושות. איך אפשר למחרת בבוקר לקום לעבודה?

משה אינו נח לרגע. את המהפכה הגדולה של עשרת הדברות, הוא מיד מתחיל לפרוט לסעיפים וסעיפי משנה של חקיקה מעשית, שהרי ניתן לחיות לאור מסמך של ערכים ועקרונות, אבל כדי ליישם אותו הלכה למעשה יש צורך במודל מעשי. פרשת "משפטים" היא תחילתה של החקיקה הזאת, ובה למעלה מחמישים חוקים.

החוקים הראשונים הם חוקי העבד העברי. את דרשתי לפרשת "משפטים" אשתקד ייחדתי לחוקי העבדות. לא אחזור על דברים אלה השנה, אך אשוב ואציין את השורה התחתונה. בימינו, עצם קיומם של חוקי עבדות מקומם ובלתי נתפס. אולם בעולם שהתבסס על עבדות, שרובם הגדול של בני האדם היו עבדים – חוקי העבד במקרא היו מופת של חקיקה חברתית, המגנה על החלש, מבטיחה את זכויותיו, מגבילה באופן משמעותי את העבדות ומחנכת לשנאת העבדות ואהבת החירות. המשתמע מכך לימינו, הוא חקיקה חברתית הנותנת מענה לעוולות של ימינו, ומקדמת ערכים של צדק חברתי, שוויון ערך האדם, סולידריות אנושית והגנה על החלש מפני התקיף.

זו הדרך בה ראוי להתייחס למורשתנו היהודית. חוקים שנכתבו לפני 3,500 שנים, התייחסו למציאות רחוקה ונתנו מענה לאדם שחי בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים היום. לכן, אין כל טעם לנסות לחיות על פי חוקי התורה כלשונם. אולם חוקי התורה, ברובם הגדול, מבוססים על ערכים נעלים, אותם יש לאמץ ועל בסיסם לעצב אורחות חיים נכונים לימינו.

את הפטנט הזו המציאו, למעשה, חז"ל. בניגוד לזרמים אחרים ביהדות תקופתם, דוגמת הקראים, הצדוקים ואחרים, חכמי התלמוד הבינו שחוקי התורה כלשונם אינם רלוונטיים עוד לחייהם, ועליהם לעצב חוקה רלוונטית על בסיס ערכי היסוד של התורה.

דוגמה מובהקת מכך, ניתן למצוא בפרשת "משפטים". כך כתוב בפרשה: וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.  כד עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.  כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה. 

החוק הזה פשוט והבנתו אינה דורשת יום לימודים ארוך. שברת למישהו יד? יש לשבור את ידך. שברת לו את השיניים? נשבור את שיניך וכן הלאה.

חז"ל פירשו את הפסוק הכל כך בהיר, כל כך מובן, בדרך יצירתית – עין תחת עין = ממון. איך ממון? מאיפה לקחתם את זה?

נכון, חז"ל מצאו את הדרך להוכיח על דרך הפלפול, ההיקש בקל וחומר מתקדימים שונים בתורה, שזו הייתה כוונת התורה מלכתחילה. אך ניתן לקבוע בעליל, שכל אותם הסברים די מאולצים, ובסה"כ נועדו לספק מטריה תורנית להחלטה מוסרית שקיבלו חז"ל, לשנות באופן מהותי ביותר את הכתוב בתורה.

חז"ל אמרו, למעשה, לפני אלפיים שנה, שמה שהיה נכון 1,500 שנים קודם לכן, כבר לא רלוונטי. יש לקחת את העיקרון, על פיו מי שפגע בחברו חייב לשלם כגמולו, אך אין עוד מקום לענישה גופנית, ויש להמירה בענישה כלכלית. כל סוג של פגיעה יהוון לסכום כסף, אותו ישלם הפוגע.

זאת מהותה של ההלכה – החוקה הולכת ומשתנה, הולכת ומתקדמת עם הזמן, אינה קופאת על שמריה. וכפי שחז"ל, לפני 2,000 שנה, הבינו שיש לשנות את חוקי התורה ולהתאימם למציאות המשתנה, כך גם אנו מבינים שיש לשנות את חוקי ההלכה שקבעו חז"ל, ולהתאימם למציאות המשתנה.

מי שדבקים בהלכה החז"לית בימינו, כמוהם כקראים שדבקו בחוקי התורה כלשונם, והוקעו בידי חז"ל. חז"ל התעקשו, שהשינויים שהם עורכים, כמוהם כתורה למשה מסיני. וגם אנו, בימינו – לא נדבק בחוקי ההלכה כלשונם, אלא נמשיך את רוח חז"ל, של יהדות יצירתית, השואבת את רוחה, ערכיה ועקרונותיה מן היצירה היהודית לדורותיה, אך משתנה ויוצרת את עצמה מחדש עם חילופי העתים.