הבלוג של אורי הייטנר

            שערוריית נתניהו

אין לי מילה אחרת לתיאור התנהלותו של נתניהו בהרכבת הממשלה, זולת שערוריה. בחירותיו של נתניהו מנוגדות לרצון הבוחר, לאינטרס הלאומי, לאינטרס המפלגתי ואפילו לאינטרס האישי של נתניהו. נתניהו שבוי בחשדנותו, על סף הפרנויה הפוליטית, ולכן, תחת הקמת ממשלה יציבה שבמרכזה, לצד "הליכוד ביתנו" – "יש עתיד" ו"הבית היהודי", עיקר מעייניו נתונים לניסיונות פאתטיים לשבור את הברית בין שתי המפלגות הללו, בהעדפה של המשך הברית בינו לבין החרדים. פליטת פה מיותרת וקצת ילדותית של יאיר לפיד על האמביציה שלו להיות ראש הממשלה ואיבה אישית כלפי נפתלי בנט, הסיטו את נתניהו אל עבר התנהלות הזויה והעדפות בלתי רציונליות.

הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי" היא בשורה חשובה לחברה הישראלית, הרבה מעבר לפוליטיקה, למו"מ הקואליציוני ולהרכבת הממשלה החדשה. הברית מבשרת בניה מחדש של הממלכתיות הישראלית הציונית, ששותפים לה הציונות הדתית והמרכז החילוני, והיא מהווה משקל נגד למגמות הפלגנות, ההקצנה וההתפוררות של החברה הישראלית. הברית הזאת משדרת מסר התובע מן האזרח לתת למען הכלל, למען החברה והמדינה. האחריות הלאומית מחייבת את נתניהו לראות בברית הזאת את ההזדמנות הגדולה שלו לקדנציה שתטביע חותם אמתי על עתידה של מדינת ישראל.

אך נתניהו חושש מבנט ומלפיד, ולכן הוא דבק בברית עם המפלגות החרדיות, שאין להן אמביציות שלטוניות, ותמורת מילוי האינטרסים הפרטיקולריים שלהן, הן מגלות נאמנות לראש הממשלה ותמיכה במהלכיו. לכן, מטרתו המרכזית היא שמירת הברית עמן, כבסיס של הקואליציה החדשה.

במסגרת ניסיונותיו לשבור את ברית "העתיד היהודי" – לצד ניסיון למשוך לצדו חוליות חלשות בתוך "הבית היהודי", הוא מנסה לבנות ממשלה עם ש"ס, "יהדות התורה", "התנועה" ו"קדימה", בתקווה שהמהלך הזה ישבור את הברית, ויגרום להצטרפות לממשלתו של לפיד ו/או בנט ו/או יחימוביץ', מוחלשים ומרוטי נוצות, בקפצם על עגלתו ברגע האחרון.

למיטב הכרתי, הסיכוי שמפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' תצטרף לממשלה אפסי. איני שמח על כך; עוד טרם הבחירות הבעתי תקווה להקמת ממשלת אחריות לאומית ובמרכזה הליכוד ומפלגת העבודה (שהייתה צפויה להיות השניה בגודלה). לצערי, שלי יחימוביץ', עוד טרם הבחירות, החליטה על פסילה מראש של הצטרפות לממשלה. היא עצמה היטיבה להגדיר את הצעד הזה, בשלבים מוקדמים יותר, כאיוולת פוליטית. אולם האיוולת נעשתה והייתה לעובדה. שלי יחימוביץ', שהנכס המרכזי שלה הוא אמינותה ויושרתה, כינסה מסיבת עיתונאים דרמטית ובה הכריזה על ההחלטה הזאת, שהתקבלה פה אחד בידי 30 המועמדים הראשונים ברשימת "העבודה". מאז חזרה על כך שוב ושוב. הפרת ההתחייבות הזאת תהווה פגיעה קשה בהיגיינה הציבורית, באמון הציבור בפוליטיקה – במיוחד אם ההפרה תעשה על ידי מי שמוערכת גם על ידי יריביה כפוליטיקאית ישרה ותרסק את תדמיתה של יחימוביץ'.

שלי יחימוביץ' רוצה להנהיג את האופוזיציה, ולהוות משם אלטרנטיבה אידיאולוגית ופוליטית לדרכו החברתית כלכלית של נתניהו. אם יש סיכוי קלוש שהיא בכל זאת תצטרף, יהיה זה אם תקבל הצעה שבאמת אי אפשר לסרב לה, כמו אחריות מלאה על ניהול הכלכלה הישראלית. מאחר ובנושא החברתי כלכלי הפער האידיאולוגי בין נתניהו ויחימוביץ' גדול מאוד, אין סיכוי שהוא יציע לה זאת.

ניתן לומר, לכאורה, שאם נתניהו הציע ליריבתו האידיאולוגית המרכזית בתחום המדיני – ציפי לבני, את הובלת המו"מ המדיני, הוא יוכל להציע הצעה דומה גם ליחימוביץ' בתחום הכלכלי. אולם ההשוואה אינה במקומה. ראשית, לבני לא תוביל את המהלכים המדיניים, אלא תעשה זאת בכפוף לנתניהו ובהנחייתו. אך מעל לכל, נתניהו יודע, וגם לבני יודעת זאת, שככל שתרחיק לכת בוויתורים מדיניים, אין סיכוי שתמצא בצד הפלשתינאי פרטנר שיסכים להצעותיה. לעומת זאת, בתחום החברתי כלכלי, איננו זקוקים לפרטנר מחוץ לישראל. מלוא האחריות היא עלינו, ואיני רואה מצב שבו נתניהו מאפשר ליריבתו האידיאולוגית לנהל את כלכלת ישראל.

יתר על כן, אין מצב שבו תמורת המשך האחיזה בתואר ראש הממשלה, נתניהו יסכים שאת הנושאים המדיני, הכלכלי ודת ומדינה, תנהלנה מפלגות שדרכן מנוגדת לדרכו ("התנועה", מפלגת העבודה וש"ס – בהתאמה). לכן, הסיכוי להצטרפות מפלגת העבודה אינו ריאלי.

לאחר שנתניהו סגר עם "התנועה", ואת המפלגות החרדיות הוא משאיר על אש קטנה, כדי לא לשבור את הכלים עם לפיד ובנט, הוא מנסה לצרף את "קדימה" בתור הצלע השלישית. הוא מבין, שכמו ציפי לבני וביתר שאת, אין לשאול מופז מה לחפש באופוזיציה, כמפלגה קטנטונת בשולי מפלגות האופוזיציה ולצד אופוזיציוניים הרבה יותר מוכשרים ממנו. הוא חייב להיות שר, כדי להישאר רלוונטי בפוליטיקה הישראלית. לכן, נתניהו מאמין שיצליח בקלות יחסית לצרף את מופז לממשלה, ובכך להגביר את הלחץ שיביא לפירוק ברית הזוגיות בין בנט ולפיד.

אולם מופז מבין שנתניהו זקוק לשני המנדטים שלו ולחוץ עליהם, ולכן הוא יכול לעשות שריר. ולאחר שפירק את הממשלה הקודמת בשל סוגיית השוויון בנטל, אין הוא יכול מבחינה ציבורית להרשות לעצמו להצטרף לממשלה, במהלך שנועד לשבור קואליציה הנאבקת למען השוויון בנטל. לכן, הוא לא יהיה הצלע השלישית בממשלתו של נתניהו, אלא הצלע השלישית בברית שבין לפיד ובנט.

בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, ירד לנתניהו האסימון. הוא יבין שניצבת בפניו הזדמנות ליצור ממשלה מצוינת המבוססת על שתי שותפות מרכזיות מצוינות – "יש עתיד" ו"הבית היהודי". אין זה אומר בהכרח ממשלה ללא חרדים. צודק נתניהו כאשר הוא שולל פסילה של מפלגות. אולם "יש עתיד" ובוודאי "הבית היהודי" מבהירות שאינן פוסלות את המפלגות החרדיות. אם נתניהו יפעל בתבונה, יתכן שיוכל לצרף את המפלגות החרדיות, ולפחות את ש"ס, לממשלה שתוביל מהלך היסטורי של השתלבות הציבור החרדי בחברה הישראלית, ובתרומה לביטחונה ולכלכלתה; צעד שהוא גם מַרְפֵּא לחוליי החברה החרדית.

אם נתניהו יקים ממשלה עם לפיד ובנט, ויגבש עמם פתרון מושכל בנושא השוויון בנטל, שיש בו שינוי אמתי לעומת המצב הנוכחי, אך השינוי הוא מדורג ובר ביצוע, ולאחר מכן יפעיל את מלוא כובד משקלו כדי לשכנע את המפלגות החרדיות להצטרף – תהיה זו האופציה הקואליציונית הטובה ביותר. ואם לא ישכנע אותן, גם ממשלה של הליכוד ביתנו + "יש עתיד" + "הבית היהודי" + "התנועה" + "קדימה" היא בהחלט ממשלה טובה.

אבן נגף נוספת, היא התנגדות "הבית היהודי" להסכם הקואליציוני עם ציפי לבני. אני מעריך שעל המכשול הזה ניתן יהיה להתגבר בקלות, אם נתניהו ילך לקראת בנט ולפיד בנושאים המרכזיים שהם הציגו עד כה. העובדה שלבני כפופה לנתניהו, העדר אזכור מפורש של נאום "בר אילן" בקווי היסוד של הממשלה ומתן מעמד משמעותי גם לבנט בסוגיה המדינית, יְרָצוּ את "הבית היהודי" בנושא המדיני.

            המסר המדיני

המעמד המיוחד שנתן נתניהו לציפי לבני במו"מ המדיני, לצד הצהרותיו הרבות לאחרונה על התהליך המדיני להשגת שלום עם הפלשתינאים, מבטאים שינוי בדרכו המדינית של נתניהו. מה קרה?

האם נתניהו הפנים את הביקורת על ישראל, שמדיניותה הכשילה את התהליך המדיני? ודאי שלא. הוא יודע היטב שלאורך כל הקדנציה הוא הציע מו"מ ללא תנאים מוקדמים והפלשתינאים סירבו למו"מ והעדיפו לנסות פתרון כפוי דרך האו"ם. הרי דווקא נתניהו הסכים למה שרבין, פרס, ברק, שרון ואולמרט סירבו – הקפאת הבניה בהתנחלויות למשך שנה כמחווה לקראת פתיחת המו"מ, וצעד זה לא ריצה את הפלשתינאים ולא הושיב אותם אל שולחן המו"מ.

אז מה גרם לנתניהו לחולל שינוי? להערכתי, העובדה שחרף האמור לעיל נחקקה בדעת הקהל הבינלאומית ובמידה מסוימת גם הישראלית תובנה על פיה ממשלתו הייתה הסרבנית ובעטיה לא חודש המו"מ, גרמה לנתניהו לחפש דרך אחרת, שבה ישראל תגלה גמישות רבה יותר, התבטאות מתונה יותר ותעביר ככל הניתן את הכדור לצד הפלשתינאי, ועמו את תדמית הסרבן.

יש הגיון רב בכוונה הזאת אולם יש בה גם סכנה. הצעותיו של ברק בקמפ-דיוויד לא ריצו את הפלשתינאים ולכאורה לא נגרם כל נזק. אולם למעשה, עד היום אנו משלמים מחיר כבד על הנזק הזה. רבין נחשב בעולם מנהיג מתון ורודף שלום, אף שעד יומו האחרון דבק בדרישה לשלמות ירושלים, לריבונות על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, בסיפוח גושי ההתיישבות כולל גוש קטיף לישראל וחזר שוב ושוב על המנטרה שלא נחזור לקווי 4.6.67. אולם אחרי שברק ויתר על כל העמדות הישראליות הללו - מי שעומד על אחוז קטן מעקרונות רבין, מוקע כקיצוני וסרבן. איני חושב שהצעותיו של ברק נבעו מטקטיקה, אבל גם הצעות טקטיות יוצרות מציאות מדינית.

יש לקוות שנתניהו לא יאמץ קו תבוסתני נוסח ברק ואולמרט, מתוך כוונה שהפלשתינאים ידחו אותו. עליו לגלות נכונות לוויתורים, אולם בשום אופן לא ויתורים שאי אפשר לחיות עמם. נקודה חשובה לא פחות היא המסר שישראל תציג בפני העולם. כל עוד הפלשתינאים מדברים בשם הצדק ואנו בשם הביטחון, אין סיכוי שנשכנע מישהו בעולם. עלינו להציג את הצדק הציוני ואת זכותנו על הארץ בבסיס המסר המדיני שלנו, ומתוך נקודה זאת לגלות נכונות לוויתורים. אלה הטיעונים שאותם השמיעו בן גוריון וויצמן בפני ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על תכנית החלוקה שהביאה להקמת מדינת ישראל. לאחרונה נחשפתי לסטנוגרמה של פגישת ההיכרות של לוי אשכול עם שליח האו"מ למזה"ת גונאר יארינג (1968) – מחצית הפגישה הייתה נאום של אשכול שבו הציג את זכותנו על ארץ ישראל השלמה, וכיצד הארץ חולקה שוב ושוב בהסכם סייקס פיקו, בקריעת עבה"י המזרחי, בתכנית החלוקה ורק מתוך נקודת המוצא הזאת, יצא לדיון מדיני שכלל נכונות לפשרות. וגם נתניהו עצמו נוכח, בנאומו בפני שני בתי הנבחרים בוושינגטון, שדווקא דבריו על זכותו של עם ישראל על א"י ועל ירושלים, יותר מכל אמירה אחרת שלו, העמידו על הרגלים את כל הנוכחים, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, שהריעו לו ממושכות.

מתוך נקודת מוצא זו, כל ויתור ישראלי הוא באמת ויתור ולא "תיקון עוול". מתוך נקודת מוצא זאת, אף ויתור אינו מובן מאליו. האם ציפי לבני מסוגלת לבטא קו כזה?

ואולי, מן הראוי שמשימתה המדינית המרכזית של לבני, תהיה שחזור ההישג המדיני המשמעותי ביותר של ממשלת שרון, שבה היא כיהנה בתפקיד בו תכהן עתה – שרת המשפטים, ושגם בה הייתה שותפה למהלכים המדיניים? כוונתי למסמך בוש, שבו לראשונה מאז מלחמת ששת הימים הממשל האמריקאי הכיר במסמך פומבי בחלק מן הדרישות הטריטוריאליות הישראליות ביו"ש – סיפוח גושי ההתיישבות ("הכרה בשינויים הדמוגרפיים שנוצרו בשטח") ובקעת הירדן ("גבולות בני הגנה") וכמובן בלי רעיון העוועים של נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים").

ראש הממשלה שהחליף את שרון, אהוד אולמרט, הפך את מסמך בוש לבלתי רלוונטי, כאשר ויתר ביוזמתו על כל הישגי המסמך, בהצעותיו לאבו מאזן. הנשיא אובמה, שהחליף את בוש, התכחש למסמך הזה.

כעת, כאשר אובמה מעוניין בהידוק הקשר עם ישראל ובתיקון מערכת היחסים שקלקל בקדנציה הראשונה שלו, זו השעה לאִשְׁרוּר מסמך בוש.

* "חדשות בן עזר"