הבלוג של אורי הייטנר

אין לישראל אויב מר וקשה יותר מחיזבאללה. לכן, אך טבעי שאנו שמחים וצוהלים כאשר לוחמי חיזבאללה נפגעים בקרבות בסוריה. באופן טבעי, דומה שאויבו של אויבי הוא ידידי, ואם כן, מי שפוגעים בחיזבאללה, כלומר המורדים בסוריה, הם ידידינו.

אולם אם מי שפוגע בחיזבאללה, הם ארגונים המזוהים אל קאעידה, העניין קצת מסתבך. אויביו של אויבי הוא חברי, אבל... אל קאעידה? עד כאן.

מסתבר, שלעתים אויבו של אויבי - אף הוא אויבי. ולא ברור מי אויב מסוכן יותר. דבר אחד ברור – במלחמה הזאת, אין לישראל בני ברית ואל לישראל להתערב בה כמלוא הנימה. על ישראל לשמור על ניטראליות מוחלטת במלחמת האזרחים בסוריה. כל התערבות ישראלית תזיק לישראל ולמי שתנסה לפעול למענו. כל מעורבות ישראלית תשניא עליה את כל הצדדים.

יתכן שאין מנוס מפעולות מסוימות שנועדו למנוע זליגת נשק אסטרטגי לידי ארגוני טרור, אולם למעט פעולות כאלו, ויש לבחון כל פעולה כזאת שבע פעמים בטרם מגיעים למסקנה שהיא מוצדקת, אין לישראל מה לחפש במלחמת האזרחים בסוריה, ובכל אירועי החורף האסלאמי במזה"ת.

פרסום פרוטוקול ישיבת הממשלה בעקבות דו"ח ועדת כָּהָן, הציף מחדש את מחיר התערבותנו במלחמות לא לנו. צדק רב היה במסקנות הוועדה – שמצד אחד הבהירה באופן חד משמעי שלא הייתה לישראל כל מעורבות בטבח, אך מצד שני הטילה על ישראל אחריות עקיפה, בכך שלא צפתה מראש שהכנסת הפלנגות למחנות הפליטים, ימים אחדים אחרי רצח מנהיגם באשיר ג'מאייל, עלולה להוביל לטבח המוני.

כבר בשנות ה-50 פִנְטֵז דוד בן גוריון על כך שישראל תמליך איזה מייג'ור נוצרי על לבנון שיכונן עמה יחסי שלום. במלחמת ששת הימים יגאל אלון סבר שעל ישראל לכבוש מידי סוריה את ג'אבל דרוז ולהקים מדינה דרוזית עצמאית, שתהיה בעלת ברית של ישראל. מעבר לפנטזיות - ההיסטוריה הוכיחה, שכל התערבות שלנו בעניינים הפנימיים של הערבים, מזיקה לנו ועלולה לסבך אותנו.

כאשר חתם יצחק רבין על הסכם אוסלו וישראל נסוגה מן הערים עזה ויריחו, הוא הצהיר  שעכשיו אש"ף ילחם בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". האשליה שרב המרצחים ערפאת ילחם בטרור הופרכה, כמובן, אולם רבין צדק, כמובן, שבמדינות ערב אין בג"ץ ואין בצלם. גם אין דמוקרטיה וכנראה לא תהיה בעתיד הנראה לעין.

ישראל היא אי של דמוקרטיה בתוך אזור של דיקטטורות רצחניות ומוטב לה שתדבק במדיניות בדלנית, ולא תכניס ראשה למאבקים הפנימיים של הערבים. ובסופו של דבר, לא תמיד מי שאנו חושבים כשלילי יותר מבחינתנו הוא אכן כזה. דוגמה לכך היא מצרים. מובראק היה דיקטטור והוא המית, למעשה, את הסכם השלום עם ישראל, למעט הנספח הביטחוני. אולם לנוכח עליית "האחים המוסלמים" לשלטון, אנו מתגעגעים למובארק. הסגנון הקיצוני וההתבטאויות האנטישמיות של מורסי ואנשיו, מחזקים את הגעגוע הזה. והנה, בתחום הביטחוני, דווקא תחת שלטון מורסי צבא מצרים עושה את מה שמובארק נמנע ממנו – הרס המנהרות בציר פילדלפי, באמצעות הצפתן במי ביוב עד קריסתן. הוא אינו עושה זאת מתוך אהבת ישראל אלא מתוך האינטרסים שלו. אולם הדבר מוכיח, עד כמה קשה לחזות במזה"ת מי עמית מי טורף. ולכן, כאשר אויבינו נלחמים אלה באלה, מוטב שנשמור מרחק.

* "ישראל היום"