הבלוג של אורי הייטנר

ח"כ מאיר כהן ("יש עתיד"), עד לאחרונה ראש עיריית דימונה וסביר להניח שבקרוב שר בממשלה, הצהיר בראיון ל"דה-מרקר", שהנושא הראשון בו ינסה לחולל שינוי, הוא חלוקת הגבולות המוניציפליים בין המועצות האזוריות והרשויות המקומיות, כך שרשויות מקומיות יוכלו ליהנות מתשלומי ארנונה של מפעלים בהן, שמועברים היום למועצות אזוריות. יש לציין, שגם כראש העיר הוביל כהן, יחד עם עמיתיו – ראשי הערים של ערד וירוחם, מאבק בנושא.

כשקראתי את הראיון, לא הייתי צריך דמיון מפותח כדי לשער את התגובה האינסטינקטיבית, הפאבלובית, של רבים מחבריי הקיבוצניקים, בנוסח "ונוסף גם הוא על שונאינו". החשדנות הזאת מבוססת על כאבים הנובעים ממהמורות שחטפנו בעשרות השנים האחרונות, בהן שימשנו לא אחת שק חבטות בידי גורמים פוליטיים שונים; החל ב"קיבוצניקים המתנשאים עם בריכות השחיה" של בגין (1981) ועד בג"ץ "הקשת המזרחית". אך, מה לעשות, בסוגיה הזאת, הצדק עם מאיר כהן וחבריו. לא כל טענה נגדנו אינה מוצדקת, ולא כל תביעה מאתנו לוותר על משהו משלנו, אינה נכונה.

על מה הוויכוח? השאלה היא לאן ילכו כספי הארנונה של עסקים הנמצאים בסמוך ליישוב עירוני, שהעובדים בהם הִנם תושבי היישוב העירוני, ומאחר והם נמצאים מחוץ לגבול השיפוט של העיר, הם נמצאים מאליהם באזור השיפוט של הרשות האזורית, והארנונה שלהם נגבית בידי המועצה האזורית.

הסיבה לכך היא היסטורית ואף הגיונית וחפה לחלוטין מזדון; כל קרקעות המדינה משויכות לרשויות מוניציפליות. לכל רשות יש גבולות – לכל עיר ולכל מועצה מקומית. אין אפשרות להגדיר כל יישוב כפרי קטן – קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, התיישבות בודדים, כרשות מוניציפלית. כל היישובים הללו הם חלק ממועצה אזורית. המועצה האזורית אינה תחומה רק ביישובים שבתוכה, אלא היא פרוסה לאורך כל השטח הפנוי, שחלקו מיועד להקמת יישובים ולקרקעות החקלאיות שנועדו לפיתוח ההתיישבות הכפרית. באופן טבעי, פעילות עסקית הנעשית בתחום שיפוט הרשות האזורית, משויכת אליה מבחינת הארנונה. אין ספק שיש קייס משפטי חזק לשימור המצב הקיים.

אלא שיש בעיה – המצב הקיים פוגע בעקרונות הצדק החברתי והשוויון. הארנונה מעסקים היא אחד הגורמים המרכזיים המעשירים את קופת הרשות המקומית. כאשר סמוך לעיר בת 40,000 תושבים, כמו דימונה, שרובם אינם מן המעמדות הסוציואקונומיים הגבוהים בישראל, קיימים מפעלים שרוב המועסקים בהם הנם תושבי העיר, ומי שנהנים מן הארנונה הזאת הם רק 1,200 תושבי המועצה האזורית תמר – זהו אי צדק חברתי. וכאשר מדובר בסכומים של כ-90 מיליון ₪ בשנה, זהו עוול. וכאשר עיריות דימונה, ירוחם וערד נאלצות לפשוט יד מול הממשלה כדי לאפשר חינוך, תרבות ורווחה לתושביהן, והדימוי העצמי של תושביהן נפגע כתוצאה מכך, העוול זועק לשמים. ולכן, הרצון לשנות את המצב הזה הוא מוצדק. מי שמאמין בצדק חברתי, יתמוך בו.

התנועה הקיבוצית, שיחד עם תנועת המושבים היא הגורם הדומיננטי במועצות האזוריות, חרטה על דגלה את ערכי הצדק החברתי והשוויון, ומן הראוי שתיתן יד לשינוי המצב. אגב, השינוי אינו חייב להיות דווקא שינוי הגבולות בין הרשות המקומית לאזורית, אלא למשל שינוי המדיניות בנוגע לארנונה מעסקים. למשל, חלוקה מחדש של שיוך הארנונה על העסקים על פי המרחק מגבול הרשות המקומית ואחוז העובדים השייכים לה, או כל פתרון יצירתי אחר שיתקן את המצב הקיים.

מן הראוי, שבניגוד לעבר הרשויות האזוריות לא תפעלנה, כבעבר, את הלובי שלהן לחסימת הדרישה הצודקת הזאת, אלא להיפך – שאנו, ההתיישבות העובדת, ניזום בעצמנו שינוי שיתקן את המצב הנוכחי. תהיה זאת תרומתנו לקידום הצדק החברתי בחברה הישראלית.

גילוי נאות – ח"כ מאיר כהן הוא חברי לנשק במשך שנים רבות ביחידת צנחנים במילואים. מהיכרות אישית אתו, אני יכול להעיד שהוא רחוק מאוד מכל דימוי של "עוכר קיבוצים" וכמוהו ראש עיריית ירוחם מיכה ביטון ואחרים.

* "ידיעות הקיבוץ"