הבלוג של אורי הייטנר

            מיהו לאומי

עוד לא נפל האסימון לבנימין נתניהו. הוא טרם הפנים את המסר שקיבל מן הציבור. לכן, הוא עדין משקיע את עיקר מרצו, בהרכבת הקואליציה, בניסיון לשבור את הברית בין "הבית היהודי" ו"יש עתיד".

נתניהו, שביחסו הבוטה לבנט ומפלגתו בראשית המו"מ דחף אותו לזרועות יאיר לפיד ו"יש עתיד", מנסה כעת להתסיס את מצביעי "הבית היהודי" נגד מנהיגם, שהוביל את מפלגתם להישגם הגדול. המסר המרכזי שלו ושל חבריו (כמו זאב אלקין שהתראיין ארוכות בנדון ב"קול ישראל") הוא שבמקום להקים ממשלה יציבה סביב 61 ח"כים מ"המחנה הלאומי", הוא חובר למחנה השמאל בלה בלה בלה. מעניין, מי שחתם על הסכם ראשון עם ציפי לבני במחיר מופקע, תוך שהוא מעניק לה כוח רב בנושא המרכזי המאחד את מה שקרוי "המחנה הלאומי" – התהליך המדיני, מאשים את "הבית היהודי" בהאשמה כזו.

אלקין חזר שוב ושוב בראיון על המסר שלפיד ובנט פוסלים את החרדים משותפות בקואליציה. כמובן שלא היו דברים מעולם. הן "יש עתיד" וביתר שאת "הבית היהודי" מבהירים שאין הם פוסלים אף מפלגה. אם ש"ס תהיה מוכנה להיות שותפה למהלך ההיסטורי של השתלבות החרדים בחברה הישראלית ובמילוי החובות האזרחיים, אין ספק שהכל יברכו על כך.

אחד הדברים היפים בברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי" הוא שבירת המגירות המלאכותיות של שמאל וימין, של "המחנה הלאומי" מול "מחנה השלום". יומרתם של אנשי "מחנה השלום" לנכס לעצמם את השלום (גם אחרי שבעשרים השנים האחרונות נוכחנו שוב ושוב שאין דבר המרחיק את השלום יותר מהניסיון להגשים את תפיסתם), מתחרה בחוצפתה עם היומרה של אנשי "המחנה הלאומי" לנכס לעצמם את הלאומיות ולהדיר מן הלאומיות את מי שאינו שותף להשקפת עולמם.

כאשר נתניהו וקרייני דף המסרים שלו מדברים על "המחנה הלאומי", וכוללים בתוכו את "יהדות התורה", מן הראוי לשאול אותם, האם מי שאינו משרת בצה"ל ונלחם נגד הדרישה מן המגזר שלו לשרת בצה"ל, הוא לאומי יותר מאחים לנשק, המסכנים את חייהם למען קיום המדינה וביטחונה, אך עמדותיהם הפוליטיות שונות משלו?  

            לא עוד להכעיס

בנאום שנשא בכנסת, בהיותו שר החינוך, סיפר יוסי שריד, כמֵשִׂיחַ לפי תומו, שבשעה שעבד בשבת, בביתו, על מסמכים שונים, עשה כך וכך. מיד פרצה סערה – קריאות ביניים מצד הח"כים החרדים, על חילול השבת של השר. שריד נהנה בעליל. הוא השיג את מבוקשו. "מה הם רוצים, שלא אומר את האמת. פשוט, לקחתי אתי את החומר הביתה לשבת, ואיני רואה צורך לשקר לכנסת", הוא הסביר (ציטוט מהזיכרון).

אכן האמת היא ערך נעלה, ואיננו מצפים משר לשקר לכנסת. אז למה הוא לא סיפר שהוא עבר על המסמכים האלה בשעה 14:15 (למשל)? הרי זו אמת. כי האמת הזאת אינה רלוונטית ואינה מעניינת אף אחד; היא פרט מיותר ולא חשוב. אין ספק, שאילו שריד היה עובר על המסמך ביום חמישי, הוא לא היה טורח לציין זאת. כל רצונו היה "להכעיס", להראות להם, להתגאות בכך שהוא עובד בשבת, לתקוע לדוסים האלה אצבע לעין.

הוא לא היה המכעיסן היחיד. כזו הייתה שולמית אלוני, ומעל כולם היה זה טומי לפיד. הוא וחבריו פורז, פריצקי ושות' נהנו, כל כך נהנו, להתגרות בדתיים, לבטא את הבוז לדת.

השם לפיד הוא סדין אדום עבור הח"כים החרדים, ולכן עצם שם משפחתו של ראש "יש עתיד" מעורר בהם תגובה פבלובית של פחד ותוקפנות. אולם האמת היא שיאיר לפיד הוא ממש היפוכו של אביו – הוא רחוק משיח השנאה והבוז שאפיין את טומי לפיד. הוא ובוודאי חבריו למפלגה – הרב שי פירון, מאיר כהן, ד"ר רות קלדרון, ד"ר עליזה לביא, הרב דב ליפמן – הם סמל לשיח המאחה, המחבר, המבטא את היסודות הצנטרפטאליים בציבור הישראלי; היסודות האחראיים, הממלכתיים. לא בכדי, הוא מצא גשר לנפתלי בנט ו"הבית היהודי", הפועלים מן הצד שלהם ליצירת שיח חדש, מחבר ומאחה, ממלכתי ואחראי, ניגודה של הפוליטיקה החרדית, ניגודה של הפוליטיקה החרד"לית וניגודה של ההתבטלות המפד"לניקית בפני החרדים. ולא בכדי, דתופובים כקובי גיסין אינם מבינים מה קורה, לאן נעלמו שופרות ה"להכעיס" שייצגו את שיח השנאה והפחד שלהם בכנסת?

לא רק "יש עתיד" רחקה משיח ה"להכעיס". גם מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' המתנגדת לשיח השנאה ויוצאת נגדו בעקביות, וכמוה חבריה כבוז'י הרצוג ואחרים. וגם ציפי לבני ו"התנועה" ושאול מופז ו"קדימה". דומני שאפילו מר"צ מיתנה את הרטוריקה האנטי דתית.

אלה חדשות טובות לחברה הישראלית.

            הברכה'ז

טרנד חדש, בתקופה האחרונה, הוא להאשים את החברה הישראלית ואת הפוליטיקה הישראלית ב..."גזענות", בשל אי צירופן של המפלגות הערביות לממשלות ישראל. כמובן שזו טענה חסרת שחר. ייצוגם של הערבים בפוליטיקה הישראלית, על פי העיקרון של אדם אחד = קול אחד, בא לידי ביטוי בבחירות לכנסת ובייצוגם בו. הממשלה אינה גוף שנועד לייצג את כל הקולות, אלא הגוף שנועד לקבוע ולבצע מדיניות. לשם כך, יש מקום לאיזושהי הסכמה בסיסית, המאפשרת שיתוף פעולה. עם כל המפלגות מחד"ש ודרומה, אין אפשרות להגיע להסכמות כאלו, כיוון שעמדתן הבסיסית היא אנטי ישראלית.

הדבר בא לידי ביטוי בכל עימות בינינו לבין אויבינו, מקום המדינה ועד "עמוד ענן". שוב נוכחנו בכך השבוע, לנוכח העימות סביב נושא המחבלים הפלשתינאים האסורים בבתי הכלא בישראל. מאבקם של הפלשתינאים, הוא למען טרור ללא תשלום מחיר, גם אם הם מכסים זאת במילים יפות.

ובמחלוקת הזאת, איפה עומדות המפלגות הערביות ונציגיהן בכנסת. מח"כ ברכה ועד אחמד טיבי, הכל התייצבו לצד המחבלים ונגד ישראל. אגב, אין לי טענות נגדם. איני מצפה שהסולידריות האזרחית שלהם תהיה חזקה יותר מן הסולידריות הלאומית. לא אחת ציינתי, שאני מעדיף את חנין זועבי על פני חנין דב, כי היא פטריוטית של עמה, ואילו הוא? אפשר ורצוי לכבד את הח"כים הערביים ואת מפלגותיהם, חרף המחלוקת הקשה. אבל – להיות בקואליציה? בממשלה? במקום שבו מתקבלות ההחלטות? עד כאן.

            השיעור של מצנע

בראיון לתקשורת, עמרם מצנע מיילל על העוול שעשתה לו לבני, כאשר הבטיחה לו להיות השר השני ולפתע פסחה עליו והציעה את התפקיד לעמיר פרץ. לבני מכחישה, אך אני מאמין למצנע. אני משוכנע שלבני מעדיפה את מצנע לצדה בממשלה, אך היא בחרה בפרץ, כיוון שממנו היא פוחדת יותר. מצנע יתלונן, ואח"כ ישלים עם המציאות או יפרוש מן הפוליטיקה. פרץ יפעיל את מלוא אונו הפוליטי להרס "התנועה".

אני מבין את התסכול של מצנע, אבל אין לי הרבה אמפטיה לכאבו. מי התמודד על ראשות מפלגתו והפסיד, לא כיבד את תוצאות הבחירות וערק למפלגתה של מי שהתמודדה על ראשות מפלגתה והפסידה, לא כיבדה את תוצאות הבחירות וערקה, ואח"כ הם צירפו במקום השלישי עוד מתמודד על ראשות מפלגתו שהפסיד ולא כיבד את התוצאות ולאחר עוד ניסיון כושל לפוטש אף הוא ערק... מי ששותף למפלגת הפוליטיקה הנקיה הזאת, אל יתפלא לקום בבוקר ולהיווכח, שמי שהולך לישון עם... מתעורר עם...

            השר לזיהום הסביבה

יש איזו מידה של אירוניה בעובדה, שמי שמגלם יותר מכל אדם אחר בפוליטיקה הישראלית את הזוהמה שבפוליטיקה, יהיה דווקא השר להגנת הסביבה.

* "חדשות בן עזר"