הבלוג של אורי הייטנר

אדם בעל חזות מזרחית, עולה על מדרגות האוטובוס. המצלמה מתרכזת בפניו. הוא אומר משפט אחד, המבליט את מבטאו הערבי. לפתע, הנהג קם ממושבו, תופס את האיש, משליך אותו בכוח מגרם המדרגות, וסוגר במהרה את הדלת. קאט.

התמונה מציירת בעינינו חזות קשה, אודות הגזענות בחברה הישראלית, שבה נהג משליך מן האוטובוס אדם, שכל חטאו הוא היותו ערבי, וציבור הנוסעים יושב על מקומו ושותק.

עתה נחזור לסרט המקורי. שניה אחרי ה"קאט", האדם שהושלך מן האוטובוס – מתפוצץ. מסתבר, שהנהג הערני זיהה חגורת נפץ על גופו של מחבל. במעשהו, מנע פיגוע טרור והציל את חייהם של עשרות נוסעים.

הנה כי כן, כך עושים סרט דוקומנטרי. על מה שמים את ה"זום", והיכן עושים את ה"קאט" – זה כל העניין. מצלמה אחת תקינה או חמש מצלמות שבורות – כל אלה פחות חשובים מהחלטותיו של הבמאי. ההחלטות הללו, מבטאות את האג'נדה שלו. אם הוא רוצה להציג את החברה הישראלית כגזענית, הוא יכול לעשות זאת באמצעות הוצאת תמונה מהקשרה – הֶקְשֶׁר של פיגוע גזעני נגד ישראלים, נגד יהודים, שנמנע בזכות תושייתו של נהג.

היו נהגים שהצליחו, בדרך שתיארתי, למנוע פיגועים ולהציל חיי אדם. ברוב המקרים לא כך היה. תקופה ארוכה נהגנו לדבר על "אוטובוסים מתפוצצים". האמת היא שלא היו אלה אוטובוסים מתפוצצים, אלא בני אדם שהפכו עצמם לחיות טרף ממולכדות, שפוצצו עצמם כדי לרצוח כמה שיותר יהודים, באוטובוסים, בקניונים ובמועדונים. גל פיגועי ההתאבדות לא ביטא ייאוש אלא תקווה. תחושתם של הפלשתינאים הייתה, שהם מצאו את תורת הלחימה האולטימטיבית, שאין דרך להתמודד עמה, שתתיש את כוחה של החברה הישראלית, תשבור אותה, תרסק אותה ותביס אותה.

אולם החברה הישראלית גילתה חוסן יוצא דופן. מדינת ישראל השיבה מלחמה שערה וניצחה את טרור המתאבדים. למלחמה הזאת היו ביטויים רבים – רובם התקפיים: מבצע "חומת מגן", מבצעי הסיכול הממוקד, החזרת הפעילות הביטחונית הישראלית לשטחי הרש"פ והמעצרים הנעשים מאז ועד היום מידי לילה, ומאלצים את פעילי הטרור להשקיע את עיקר מרצם בחיפוש מסתור ולא בתכנון פיגועים (לא בכדי, המאבק הפלשתינאי מתמקד היום בנושא המחבלים האסורים. לנוכח ההצלחות הישראליות, זו הבטן הרכה שלהם). ולצדם, נעשו גם צעדים הגנתיים – המחסומים וגדר הביטחון.

המחבלים הפלשתינאים ותומכיהם בעולם ובישראל, חשים תסכול עמוק ומייאש מתבוסתם בקרב, שבו חשו שסוף סוף מצאו את הדרך לניצחון. התסכול הזה בא לידי ביטוי במלחמה נגד גדר הביטחון, המסמלת בעיניהם את כישלון טרור המתאבדים. כמובן שהטיעונים אודות המיקום הספציפי של הגדר כגורם למאבק, הם תירוץ נבוב, שנועד לגייס תמיכה מאידיוטים שימושיים של הפלשתינאים בארץ ובאירופה.

המאבק נגד הגדר בבלעין, הנו מאבק אלים, שבו, לאורך שנים, מידי שבוע מיידים אבנים בחיילי צה"ל ומנסים לסכל את הקמת הגדר. הצגת סרט על המאבק הזה, מחוץ להקשר של הסיבה והצורך בהקמת הגדר, כלומר סרט שאינו משופע בתמונות פיגועי התופת בהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים, כמוהו כתסריט המציג את הנהג הגזען המגרש ערבי מן האוטובוס.

והסרט הזה "ייצג" אותנו באוסקר, וכמשלם מסים סייעתי במימונו. כנראה שאיני פטריוט, כיוון שייחלתי לכך שהסרט "שלנו" לא יזכה בפרס.

אגב, אני עושה הבחנה גמורה בין "חמש מצלמות שבורות" לבין "שומרי הסף". ב"שומרי הסף" מככבים ששה פטריוטים ישראלים שהקדישו את חייהם לביטחון המדינה, והיום מבטאים עמדות שאני מתנגד להן והן אף מקוממות אותי. אני מכבד את האנשים ואת דעותיהם. לא כן, כאשר מדובר בסרט התעמולה האנטי ישראלי "חמש מצלמות שבורות".

* ישראל היום"