דמותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' זוכה בשבועות האחרונים לעדנה – סדרה תיעודית בערוץ 8, הספר "ישעיהו ליבוביץ' מתפלמס", גיליון מיוחד לזכרו של כתב העת היוקרתי "אודיסיאה" ושפע כתבות בכלי התקשורת השונים. לכל אלה הצטרף הפרס של תנועת "יש גבול" על שמו של ליבוביץ'.
לכאורה, אין טבעי מהענקת פרס על שמו של ליבוביץ' בידי תנועת הסרבנות והסרבנים. בניגוד לאימוץ הרטרואקטיבי של יצחק רבין בידי ארגוני שמאל רדיקאלי כולל "יש גבול", אף שאין הרבה תופעות מהן רבין סלד בכל מאודו יותר מהסרבנות, ליבוביץ' היה הכהן הגדול של הסרבנות, האידיאולוג של התופעה ומי שהעלה אותה על נס והציג אותה כאות וכמופת ואף כגבורה בת ימינו. ההבדל בין גישת השניים לתופעה, באה לידי התנגשות קשה וחריפה לקראת יום העצמאות תשנ"ג 1993, כאשר ליבוביץ' זכה בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית. יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, זעם על ההחלטה, והודיע שיחרים את הטקס, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמסית לסרבנות. בתגובה, ויתר ליבוביץ' על הפרס.
אולם כעבור חודשים אחדים, חל מהפך בגישתו של ליבוביץ' לסרבנות, בעקבות הסכם אוסלו. לאחר ההסכם אמר ליבוביץ', שכעת אין לפלשתינאים כל עילה לנקוט באלימות, וכל פעולה של צה"ל בשטחים הנה פעולה של הגנה עצמית והגנה על ביטחון המדינה, ולכן הסרבנות במצב החדש אינה מוצדקת.
בעשרים השנים שחלפו מאז אוסלו, נוכחנו מה הייתה גישתם של הפלשתינאים בעקבות ההסכם. ההסכם וכניסת ערפאת וכוחותיו לעזה ויריחו ואח"כ לשאר שטחי הרשות, הביאו לעליה חסרת תקדים בפיגועי הטרור נגד ישראל. לאחר פסגת קמפ-דיוויד בה הציע ברק לפלשתינאים נסיגה מלאה למעשה וחלוקת ירושלים, ערפאת הוביל ל"אינתיפאדה" השניה, שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים במתקפת טרור שלא היה כמותה בכל תולדות הסכסוך הישראלי ערבי. לאחר ההתנתקות, שבה מומש חזונו של ליבוביץ' לנסיגה חד צדדית מהשטחים (ליבוביץ' שלל זיקה בין נסיגה לשלום), היתה הסלמה רבתי בטרור הטילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.
לנוכח מציאות זאת, ברור מה הייתה עמדתו של ליבוביץ' על הסרבנות. בניגוד לגישתו, "יש גבול" המשיכו להסית לסרבנות גם בעשרים השנים שלאחר אוסלו, כולל בשיא פיגועי הטרור נגד ישראל. לפיכך, ודאי שאין הם ממשיכי דרכו של ליבוביץ' וכאשר הם נתלים בו להצדקת מעשיהם, הם עושים עוול לזכרו ומוליכים שולל את הציבור.
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
