צר לי על קלות הראש והזלזול שבהתייחסותו של אהוד בן עזר לאודליה כרמון, שחשפה את מסכת ייסוריה – ההטרדות המיניות והתקיפות המיניות בידי האנס הסדרתי משה קצב, שעה שכיהן כשר התחבורה. כזכור, בית המשפט קבע שדבריה מהימנים לחלוטין, אף שעדותה לא נכנסה לכתב האישום בגין התיישנות, ודבריה היו עדות מסייעת במשפט.
הלקח המרכזי מסיפורה העגום של כרמון, הוא חשיבות הדיווח והתלונה. אילו התלוננה כרמון בזמן, הייתה חוסכת סבל רב מקורבנות רבים של קצב. ניתן בהחלט להפנות אליה ביקורת על כך. אולם סיפורה ממחיש היטב את מערכת ההדחקות, ההכחשות והפחדים שמנעו ממנה ומקורבנות רבים אחרים להגיש תלונה (ולא רק במקרה של קצב), ואולי זו החשיבות הגדולה ביותר של החשיפה, גם אם באיחור ניכר, של הסיפור.
אחד הדברים הקשים בסיפורה של כרמון, הוא תיאור התנהגות הסביבה הקרובה של קצב. מסתבר שהקרובים אליו ידעו ושיתפו פעולה. קצב שימן אותם בג'ובים תמורת נאמנות מוחלטת, והם סיפקו את הסחורה והיו חלק ממכונת הציד, הטרף והענישה של קצב.
קצב עצמו מצטייר כחיית טרף – יותר משהוא בעל יצר מין לאו בר כיבוש, הוא בעל יצר שלטון חסר מעצורים. הוא הפך את כל עובדי לשכתו למשרתי תאווֹת הכוח, השלטון והמין נטולי הרסן שלו, במפגן מתמשך של שליטה בכפופות ובכפופים לו. וכך, במשך עשרות שנים, התקדם האנס מתפקיד לתפקיד, תוך שהוא משאיר מאחוריו מספר רב, אולי עשרות קורבנות של תאוותו. כל זה לא היה קורה ללא שיתוף הפעולה וקשר ההשתקה של סביבתו.
העובדה שחיית טרף כזו הגיע לבית הנשיא, היא חרפה לאומית לדיראון עולם.
* "חדשות בן עזר"