הבלוג של אורי הייטנר

בלוז מדרגות הרבנות / "הכל עובר חביבי"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 8.4.13

בליל שבת הלך לעולמו הסופר והעיתונאי אמנון דנקנר, לשעבר עורך "מעריב". דנקנר היה אחד העיתונאים המוכשרים ביותר בישראל, ואחד השנויים ביותר במחלוקת. המחלוקת לא הייתה על כישרונו – הכישרון היה מעל ומעבר לכל ספק. אבל הוא היה פובליציסט קונטרוברסלי, לא אחת גם פרובוקטור, נהג להתבטא בקיצוניות וחריפות והפתיע בעמדות בלתי צפויות, בלתי שגרתיות, חתרניות ובלתי מקובלות בברנז'ה העיתונאית, אך גם לא כפופות אוטומטית לאף ברנז'ה אחרת. הוא הסתכסך עם חבריו הטובים ביותר בשל נכונותו ללכת עד הסוף עם האמת שלו.

בדרך כלל, העמדות שלו היו רחוקות משלי, ובעיקר תמיכתו הבלתי מסויגת באנשי שררה מושחתים כמו עופר נמרודי, אריה דרעי ואהוד אולמרט, אותם הציג כקורבנות רדיפה של הממסד.

אולם בעיניי הוא קנה את עולמו, בתרומה גדולה מאוד לחברה הישראלית – הביוגרפיה על חברו דן בן אמוץ, שבה שחט את אחת הפרות הקדושות של המיליה התרבותי הישראלי, כאשר חשף את מעלליו המיניים, ותאר אותו כצייד קטינות אובססיבי, מתוך יצר אדנות, תוך שהוא מסתייע בקבוצה של עוזרים. לכאורה, לא היה בכך חדש; גם אם הפרטים לא היו מוכרים, הוללותו המינית של דן בן אמוץ לא הייתה סוד והוא עצמו תיעד אותה ברברבנות בספרו "זיונים זה לא הכל". אולם הפרברסיה בה הוצג אורח החיים הזה בספרו של דנקנר, והסערה האדירה שפרסום הספר חוללה, הם בעיניי אבן יסוד בשינוי השיח הישראלי, והפיכת המאצ'ואיזם השוביניסטי של ציד בשר נשים, ממושא הערצה, למושא של קלון.

אין ספק שבעשרים השנים מאז צאת הספר חלה מהפיכה ביחס לנשים בחברה הישראלית. הספר אינו הגורם היחיד לכך, אבל תרומתו לשינוי הזה גדולה מאוד, עד שספק בידי, אם בלעדיו האנס הסדרתי משה קצב היה יושב היום בכלא.

אני אהבתי את דנקנר בעיקר כסופר – את סיפוריו הקצרים, מלאי ההומור, בעיקר הומור עצמי, הרבה פעמים הומור מרושע; את סגנונו השנון, את דמיונו הפורה ואת נטייתו לשלב בספריו מציאות עם דמיון, דמויות אמתיות עם דמויות בדויות, תוך שהוא משאיר בידי הקורא את הספק היכן נגמרת המציאות ומתחילה הפנטזיה.

"בלוז מדרגות הרבנות" הוא השיר היחיד, הידוע לי, שהוא כתב. השיר הוא מנקודת מבטה של מאהבת, "האישה השניה",  של גבר, המבטיח לה שאו-טו-טו הוא יתגרש ויאפשר לאהבתם לצאת מן הארון ולהתממש; והיא מחכה בכיליון עיניים להודעתו על הגירושין מאשתו, וממתינה וממתינה וממתינה. את השיר, בלחנו של יובל דור, מבצעת להקת "הכל עובר חביבי" עם הסולנית שלומית אהרון, אחת הזמרות המוכשרות ביותר בישראל, בעלת הקול האדיר, שבשיר הזה היא בשיאה.

אני קשור לשיר הזה במיוחד, כיוון שהוא שובץ בהצגה "ארבע שמועות וחתונה אחת", של התיאטרון הקהילתי של מתנ"ס הגולן, בו שיחקתי שנים אחדות. כל החומר בהצגה היה מקורי – נכתב בידי אפרת נתניאל, הבמאית והמורה של התיאטרון, על פי חומרים שעלו מחיי השחקנים וחיי הקהילה, אך שיבצנו בתוכו את השיר הזה.

אתה מביט בי ברצינות / אתה אומר: "קצת סבלנות..." / אתה תמיד אומר לי שהכל יהיה בסדר // בינתיים יש לנו דירה קטנה של חדר / לאחרי הצהריים / פעמיים בשבוע / לך זה נוח ונעים / ממש סידור קבוע // אבל אני רוצה / שיום אחד בקול רוטט - / תבוא ותספר לי / שסוף סוף קיבלת גט! // אז ארקוד על מדרגות הרבנות... / אני אפריע למנוחה של השכנים / ואחבק בחום את כל הדיינים / ואכסה בנשיקות את הפנים / של כל השמשים וכל הרבנים / אני ארקוד על מדרגות הרבנות... // נמאס לי כבר להסתתר / להיכנע ולוותר / אתה אומר לי: / "עוד מעט נצא לאור. / זה לא בוער..." // אצלי זה לא מפסיק לבעור / לא אכפת לי שיגידו / שהרסתי משפחה / ולא אכפת לי שכולם / ירחמו על אשתך // אבל אני רוצה / שיום אחד בקול רוטט - / תבוא ותספר לי / שסוף סוף קיבלת גט! // אז ארקוד על מדרגות הרבנות... // אתה אומר: "חכי עוד חודש, / עוד חודשיים עוד שנה" / אני יושבת ומחכה / וממתינה וממתינה / וממתינה וממתינה / וממתינה וממתינה / וממתינה!