הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לאלון עידן, "קשה יש רק בלחם", מוסף "הארץ" 19.4.13

אלון עידן מיצר על השימוש במושג "אתגר" במקום "קושי", ומציג את המילה כמניפולציה שמאפשרת למדינה, לצבא ולמקום העבודה לברוח מאחריותה לפרט ולזרוק אותה בחזרה על הסובייקט.

אני רואה במסר של עידן ביטוי לתרבות ההתבכיינות, הראש הקטן, המגיע לי, ה"שתו לי אכלו לי", ההתקרבנות, העושה שמות בחברה הישראלית ובחברה המערבית בכללה. מדינת ישראל לא הייתה קמה ברוח זו.

הציונות עשתה את הבלתי יאומן, כיוון שראתה בכל קושי אתגר. הייתה זו דרישה מהפרט, מהקבוצה, מהקהילה ומהאומה להתאמץ, לדרוש מעצמם, לסייע זה לזה ולא להיכנע לקושי.

"בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!  / מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר / שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל / אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?" כתבה רחל המשוררת ב-1927. הגשמת החלום הציוני נראתה כאבן שאין אפשרות לגול אותה מפי הבאר. אולם הדבר אפשרי במאמץ עקשני וער של אלף זרועות. האלף מבוססות על היחיד, על המאמץ של כל אחד ואחד מן האלף.

שנים אחדות מאוחר יותר כתב המשורר אהרון זאב את שירו "הנס של הלב האמיץ" הידוע על פי הבית השני שלו, המולחן, כ"אנו נושאים לפידים". זאב מדבר על "ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש - / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם". אין גבול ליכולת של האדם המאמין ביכולתו להתגבר על הקושי – כפרט וכחלק מקולקטיב: "בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור". היכולת של האמיצים והמתגברים החוצבים בסלע עד דם, משולה לכוח הבריאה. זו הרוח המביאה את האור לעולם. .

לוחמי הפלמ"ח שרו "מסביב יהום הסער אך ראשנו לא ישח". עמיתיהם, לוחמי האצ"ל, שרו: "תגר על כל מעצור ומיצר".

הרוח הזו הביאה להישגים כבירים. האנטיתזה של הרוח הזו, היא רוח העידן של עידן – רוח ההתבכיינות והפינוק.

ואם אמנם צודק עידן באבחנתו שאת המילה קושי מחליפה המילה אתגר, יש לראות זאת בחיוב, כהתחדשות הרוח הגדולה כתגובה לרוח הרפיסות הבכיינית.

* מוסף "הארץ"